באור זרוע מובא סיפור על מעלת הקדיש וברכו: 'מעשה בר' עקיבה שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה טוען על ראשו כטען עשרה טעונין, והיה רץ כמרוצת הסוס. גזר עליו ר' עקיבה והעמידו, ואמר לאותו האיש: למה אתה עושה עבודה קשה כזאת? אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך, אני אפדה אותך מידו; ואם עני אתה, אני מעשיר אותך. א"ל: בבקשה ממך (א"ל) [אל] תעכבני, שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי. א"ל: מה זה ומה מעשיך? אמר לו: אותו האיש מת הוא, ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם. וא"ל: בני, מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו? א"ל: גבאי המס הייתי, והייתי מראשי העם, ונושא פנים לעשירים והורג עניים. א"ל: כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה? א"ל: בבקשה ממך אל תעכבני, שמא ירגזו עלי בעלי פורענות, שאותו האיש אין לו תקנה; אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, או יאמר יתגדל ועונין אחריו יש"ר מברך, מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות; ואותו האיש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת, וא"י אם תלד זכר מי מלמדו, שאין לאותו האיש אהוב בעולם. באותה שעה קיבל עליו ר"ע לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור. א"ל: מה שמך? א"ל: עקיבה. ושום אנתתך? א"ל: שושניבא. ושום קרתך? א"ל לודקיא. מיד נצטער ר"ע צער גדול והלך ושאל עליו. כיון שבא לאותו מקום, שאל עליו. א"ל: ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע. שאל על אשתו, א"ל: ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן, אמרו: הרי ערל הוא, אפי' מצות מילה לא עסקנו. מיד נטלו ר"ע ומלו, והושיבו לפניו, ולא היה מקבל תורה, עד שישב עליו מ' יום בתענית. יצתה בת קול ואמרה לו: ר' עקיבה, לך ולמד לו. הלך ולמדו תורה וק"ש וי"ח ברכות וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר ברכו את ה' המבורך, וענו הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד, יתגדל יהא שמיה רבא. באותה שעה מיד התירו המת מן הפרעניות. מיד בא לר"ע בחלום, ואמר: יהר"מ ה' שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנם' (אור זרוע חלק ב, סימן נ). (במסכת כלה רבתי (ב,ט) מופיע הסיפור עם כמה שינויים). בפשטות הסיפור מובא כדי לספר מקרה שקרה, ומלמד שאפילו שחטא מאוד וכנגד זה נענש בחומרה, בכ"ז מעלת הברכו וקדיש כ"ך גדולה עד שמכפר. אולם נראה שיש בזה גם רמזים נוספים, שמלמד על העונש על החטאים ועל הכפרה שבקדיש (לא רק לאותו אדם, אלא הוא מלמד גם על השאר ברמז). האיש היה ערום ושחור כפחם, זה מרמז שכיון שחטא אז נענש באש הגיהנום ולכן הוא שחור כפחם כביטוי לשריפה הגדולה, וכן שחור כרמז לחושך, היפך מאור – שלא מתגלה בו אור תורה; והוא ערום כעין רמז שהוא בלי מצוות שיגנו עליו, מעין הנאמר על יציאת מצרים "ואת ערום ועריה" (יחזקאל טז,ז), 'ועוד היית ערומה מבלי כסות כעת שנולדת, ר"ל שהיו מרובים באוכלוסין וגדולים בכח ובא זמן הגאולה, אבל היו ערומים מבלי זכות ומעשים טובים' (מצודות), שכך אותו אדם גדל בעולם והתחזק בכח אבל לא השתמש בו למצוות, ועכשיו שזה הזמן של התשלום אין לו במה לזכות את עצמו, אלא רק נענש על חטאיו (שאין לו זכויות כדי שידונו אותו לחיוב). בנוסף, זה מרמז על קשרו לחטא, שמתבייש בעירומו, שכך עכשיו מתבייש על שחטא; וזה כמו שאדם הראשון התבייש לאחר החטא, ואין לו בגד משמים כמו שניתן לאדם הראשון כיון שהבגד קשור לאור תורה ('בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור, אלו בגדי אדם הראשון שהן דומים לפיגם, רחבים מלמטה וצרין מלמעלה' [ב"ר כ,יב]) – שאין בו ולכן אין לו במה להתכסות. הוא סוחב מטען של עשרה וזה בעצים ובהם נשרף, רמז שהוא קשור לחטא עץ הדעת שפגם בעולם שנברא בעשרה מאמרות, ובזה נענש באש הגיהנום; וזה בשל שלא הלך בדרך ה' ולכן חל בו עונש של אש שהיא גילוי של ה': "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא א'ל קנא" (דברים ד,כד). (ההמשך בפס' מדבר על הבנים: "כי תוליד בנים ובני בנים" וגו' שמדבר על שאם הם יחטאו וכו', אולם אולי בא גם כרמז שבהקשר לאש שה' מעניש יש קשר לבנים, שהם יכולים לכפר לאבותיהם, כמו בסיפור של ר"ע). נאמר עליו שרץ כמו מרוצת הסוס, שבזה נענש, כעין רמז שלא פעל ללמוד תורה בעולם אלא התבטל, שזה נרמז בסוס: 'אמר רב: אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס' (סוכה כו,ב); 'ליישן ביום - מפני ביטול תורה' (רש"י) [לכן גם הוא נשלח בכל יום לעבוד כסוס, כמו שהשינה היא כמה ישן הסוס ביום]. האיש אומר שהיה גבאי מס וחשוב - מראשי העם, כך שהוא היה מייצג את המלכות, אלא שפעל בכוח זה שלא כראוי; שכך גם כל יהודי מייצג את מלכות ה' בעולם ("ואתם עדיי נאם ה' ואני א'ל". תני ר' שמע' בן יוחי: אם אתם עדי נאם ה', אני א'ל, ואם אין אתם עדיי כביכול אין אני ה'' [פסיקתא דרב כהנא יב,ו]) וכל יהודי הוא אדם מורם מעם כבן של ה' ("בנים לה' אלקיכם"[דברים יד,א]) וייעודנו להעלות את כל העולם לה' (שאנו במעלתנו כעין ראשי העמים [כמו שהוא היה מראשי העם], וכך מרימים את כל העולם כולו – גם מה שאצל הגוים), כמו שגבאי המס מעביר למלך את ממון נתיניו, ואותו אדם חטא ומעל בתפקידו ולא שמר תו"מ. (במסכת כלה נאמר שגם חטא 'שבא על נערה המאורסה ביום הכפורים'. נראה מעבר לפשט שזה גם מרמז שלא שמר תורה שנקראת מורשה-מאורסה, ולכן הוא ההיפך ממה שנדמה כבא על נערה מאורסה בחלום: 'הבא על נערה מאורסה יצפה לתורה, שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", אל תקרי מורשה אלא מאורשה' [ברכות נז,א]. ויוה"כ זהו יום שקיבלנו את התורה למעשה, והוא לא עשה את התורה, אלא חטא). והוא נענש בכל יום, כי כל יום זה יום חדש, אבל גם זה כנגד מצוות הל"ת שחטא, שהם כנגד הימים: 'דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה' וכו' (מכות כג,ב). 'שס"ה [מצות] לא תעשה - שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור' (רש"י). שכך כיון שחטא בל"ת שמרמז במספרו על שבכל יום מזהירים שלא יחטא, אז גם עונשו הוא בכל יום. בנו היה לא מהול כיון שמת קודם שנולד, אבל זה גם כעין רמז שהאבא לא חינכו לתורה, שחובת המילה היא על האבא למול את בנו, להחיל על בנו את המילה כעין לחברו לתורה ומצוות, אבל הוא לא עשה כך בשל היותו מנותק מתורה. ור"ע התקשה ללמדו, מעבר לפשט שהיה קשה תפיסה, זה כרמז שעל האב לחנך את בנו בקטנותו אחרת יהיה קשה לו אח"כ להתחבר לתו"מ. כך שמעבר למקרה הפרטי של אותו אדם, יש כאן רמז לכלל החוטאים שכך נענשים כנגד חטאם. כאשר בנו אומר ברכו וקדיש, שזהו המלכת ה' על כל העולם, אז בזה מכפר לאביו על מה שחטא בעולם ונענש כנגד כך. בקדיש גם יש עשרה שבחים כנגד עשרת המאמרות והדברות: 'יתגדל ויתקדש. יש בקדיש עשרה לשונות של שבח ואלו הן: יתגדל. ויתקדש. יתברך. וישתבח. יתפאר. יתרומם. יתנשא. יתעלה. יתהדר. יתהלל. יש מן הגאונים ז"ל שאומרין שהן כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. וממנו אתה למד שעל כן נתקן שאומר: בעלמא דברא כרעותיה. ומפני מה הפסיקו [בין] יתגדל ויתקדש לשאר תשבחות? מצינו אגדה שעשרת הדברות כלולין בעשרה מאמרות, ובקדיש יש עשרה שבחות כנגד עשרה מאמרות, וכשם שהיה הפסק בין שתי דברות הראשונות לשמונה דברות האחרונות, ששתי דברות הראשונות נאמרו מפי הגבורה ושמונה דברות האחרונות שמעו מפי משה, כך הפסיקו בקדיש בין ב' שבחות הראשונות לשמונה האחרונות' וכו' (שיבולי הלקט, ח). שכך מכפר למת על שחטא ופגם בעולם, שלכן נענש בפי עשרה מטען. בקדיש אנו מגדילים את גילוי שם ה', ומבקשים שיהיה שמו מבורך ושלם בעולם כמו שיהיה לעתיד לבא, ('והקדיש מיוסד על העתיד' [שם]), בכך העונש שהתגלה כעין סוס נהפך לגילוי קדושה לעתיד לבא שמתגלה בגילוי של סוס: '(זכריה יד, כ) "ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה'". מאי מצלות הסוס? א"ר יהושע בן לוי: עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שהסוס רץ ומציל. ר' אלעזר אמר: כל מצילות שתולין לסוס בין עיניו יהיה קדש לה'. ור' יוחנן אמר: כל ביזה שבוזזין ישראל עד שעה שהסוס רץ ומציל יהיה קדש לה'' וכו' (פסחים נ,א), וכך יורד ממנו העונש. האש ששורפת מתחלפת לאש של קדושה שמרפא ומאירה בחיוב, במקום לשרוף, כעין השמש לעתיד: '"וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" וגו' (בראשית לב, לב) ... רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר: כָּךְ הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ מַרְפֵּא בְּאָבִינוּ יַעֲקֹב וּמְלַהֶטֶת בְּעֵשָׂו וּבְאַלּוּפָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתְּ סִימָן לְבָנֶיךָ, מַה אַתְּ הַשֶּׁמֶשׁ מַרְפֵּא בְךָ וּמְלַהֶטֶת בְּעֵשָׂו וּבְאַלּוּפָיו, כָּךְ בָּנֶיךָ תְּהֵא הַשֶּׁמֶשׁ מַרְפֵּא בָהֶן וּמְלַהֶטֶת בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מַרְפֵּא בָהֶן (מלאכי ג, כ): "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ", וּמְלַהֶטֶת בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (מלאכי ג, יט): "הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" וגו'' (ב"ר עח,ה). כך כשאומר הבן ברכו, שמברך את שם ה' שיתגלה בעולם בקדושתו, וכן קדיש שמקדש את שם ה' שיתגלה בעולם, הוא מזכה לאביו כפרה.