מוזיאון בשמיים.

-------------------------------.

אני אוהב אנשים זקנים, אהבה מיוחדת בלתי מוחוורת עד תומה.

 אולי מפני שאני הולך ונמנה עליהם.

 אולי ,שמימלא גם נולדתי "זקן" - מלכתחילה

 ואחרון , מפני שהם בדרך כלל ההוכחה שניתן ואפשר לצלוח איתן את החיים.

 ויש אשר גם שנהרת פניהם, מעידה עליהם, שאפשר גם למצות את החיים

 בעבודת אלוהים ואדם - והכל בשמחה ובטוב לבב.

   כל זאת פתחתי וסיפרתי אך כמבוא או פתיח לסיפור הבא :

   סיפור שסיפר לי בעמידה של רגע , זקן אקראי  

  אשר פגשתי בקרן רחוב.

. משבאתי לקראתו, פתח לי בשלום כשהוא כולו מחייך . 

השבתי לו שלום. ונעצרתי לרגע מתוך הוויה של נימוס

  והוא כבאות של הסכמה מצידי , משל שחרר חרצובות לשונו.

נפתחו אצלו לרגע כל מעיינותיו  מעיינות תהום רבה ממש.

  וכך גם מיד הוסיף ופתח בשאלה :

 הידעת שיש מוזיאון בשמיים. 

המשכתי לחייך בנימוס, נבוך מעט מעצם השאלה .

 והוא המשיך : 

 דע לך בני ,כי לקב"ה יש מוזיאון בשמים.

 ואשר בו מוצגים כל יצרותיהם של כל בני האדם שבעולם

 החל ממילים שנכתבות עלי דף נידף. -  ועד למגדלים הבנויים לתלפיות.

 והקב"ה אוהב להלך בין כל היצירות להתפאר ולהשתבח בהן כאומר :

 ראו מה בניי הוסיפו על שלי - וכמה נאים הם מעשיהם .

שהם מוסיפים עוד חן ויופי לבריאתי..

 והנה הוסיף הזקן ברעדה המחלקה הכי אהובה על הקב"ה, היא דווקא מחלקת

 היצירות הפשוטות אותן שעומלים בהם האנשים הפשוטים.

 אותם קשיי יום או נפש אותם הנחשבים  : דלים שמתחככים תמיד אך

בשוליים של החיים

 אותם שלעיתים גם נחשבים בעיני רבים  -  "בדלי אדם".

 והנה  לפתע ,הרים הזקן את קולו ואמר:

 ואתה יודע ליד אלו יצירות מתעכב ביותר הקב"ה . 

ביצרותיו של אותו "הגרוטאי" . 

אותו  האספן  הידוע של "כלים שבורים".

 האוסף מאשפתות את כליהם הזרוקים של אנשים לעמול בהם . 

לטעת בהם בכל זאת שביב של "חיים"

 להשיבם לשימוש כל שהוא של חיים.

 אותו שגם אוסף שיריים של בעלי מלאכה,לחברן כ"אדרת של טלאים ".

להופכן ליצרות "חדשות".שבעיני אנשים רבים נחשבות הן אך למגוחכות ולנלעגות ..

 והוא הקב"ה נעצר לזמן רב בתצוגת הפמוטים אשר נוצרו  מזנבות ושיריים של בעלי מלאכה .

  והוא הקב"ה מתעטף בטליתו ובתפיליו

  מוסיף ומדליק בכול אותם פמוטים  -  נירות . 

  ואזיי גם מוסיף וקורא הקב"ה בספר "תולדות האדם", באותו הפרק של : 

  "נר אלוהים נשמת אדם" .

ובאותו הרגע מתפרץ אור בוהק גדול בשמיים. 

 וכך בהילתו של אותו האור , יורדות גם לארץ  

 נשמות גדולות, להאיר במשהו את האפלה

 אשר בארץ  .

 משה אהרון