"והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (בראשית לג,ג). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('מעשי אבות – ב', 'כניעה וזקיפות קומה בישראל') מסביר שיעקב אמנם עשה עצמו כאילו הוא נכנע ביותר כלפי עשו, ששלח לו דורון, ושלח שליחים לעשו ושם בפיהם בהדגשה שהוא כנוע לפני עשו (“ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב" [שם לב,ה]), וכן הוא השתחוה לעשו שבע פעמים (שם לג,ג), וכן כל משפחתו השתחוו לעשו; אבל זה הכל מהצד החיצוני, אבל בפנימיות היה ליעקב גדלות, שנכנע חיצונית זמנית אבל זה היה מתוך ראיה של עמידה לעתיד. בנוסף, הביא מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א שעבד ה' בשלמות זה דווקא כשלא נמצאים תחת יד הגויים, אלא עומדים לעצמנו וממילא נעשים עבדי ה' בשלמות, כמו שמתגלה בחנוכה שלכן אומרים בו הלל לעומת פורים שלא אומרים, כיון שבפורים נשארנו עבדי אחשוורוש ולכן לא יכולים להכריז “הללו עבדי ה'” בשלמות. נראה להוסיף שזה רמוז בפס', שיעקב התנהג ככנוע, אבל בעצם בפנימיותו הביט אל העתיד הגדול בו הוא זקוף. שלכן אמר לעשו במילים שנשמע ככנוע לפניו אבל בעצם נעוץ בהם גדולתו על עשו לעתיד; שזהו שאמר "יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה" (שם,יד), שמדגיש שהוא עבדו ועשו הוא אדונו, ואף יבוא לכבודו (כעבד לאדוניו) לשעיר, שזה נראה ככניעה גמורה. אולם באים חז"ל ומגלים את הפנימיות – מה חשב יעקב בתוכו: '"עד אשר אבא אל אדוני שעירה", א"ר אבהו: חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו, אפשר יעקב אמתי היה ומרמה בו? אלא אימתי הי' הוא בא אצלו? לעתיד לבא, הה"ד (עובדיה א) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"' (ב"ר עח,יד). שכלפי חוץ יעקב מתנהג כלפי עשו זמנית בכניעה, אבל בתוכו מכוון לגדלותו בהמשך. לכן נראה שגם דרשו מכאן על ההתנהגות עם גוי: 'ת"ר: ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך … ואל ישוח לפניו שמא ירוץ את גולגלתו. שאלו להיכן הולך, ירחיב לו את הדרך כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע, דכתיב (בראשית לג, יד) "עד אשר אבא אל אדוני שעירה", וכתיב (בראשית לג, יז) "ויעקב נסע סכותה"' (ע"ז כה,ב). שלמדים לשנות בדבריו לגוי כדי לינצל מהיזקנו (כמו שחוששים שמא ירוץ גולגתו מההשתחוות [ומה שיעקב השתחווה זה משום שבכל אופן רצה עשו להרגו והיה לו כח גדול אתו (ארבע מאות איש) כך שגם בלא ההשתחוות היה בסכנה גמורה וגדולה, לכן השתחווה ככניעה אולי ירחם עליו; שלא כמו סתם גוי שסתם כך אינו בסכנה גמורה מולו, וע”י ההשתחוויה הוא נעשה פגיע ביותר. אולי לכן זה נאמר אחד אחר השני כדי לומר שיש לנו ללמוד ממעשי יעקב (כמו שאומר המדרש: 'אמר ר' יהונתן: כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו, וילמוד הימנה טכסיס פיוסים וריצוים' {בראשית לב,ד}), ורק בעניין ההשתחויה זה מקרה חריג, ולכן יש ללמוד מיעקב את השינוי בדיבור]), שזה מרמז שכל מעשי יעקב היה חיצונית כניעה כלפי עשו, אבל באמת אין זה כך אלא רק שינה בדיבורו (ובמעשיו בהתאם לכך), כמו שמשנים לגוי בדרך. ביר' (ע"ז ב,א) מובא כבבלי (על המפגש עם גוי בדרך), וממשיך כדברי המדרש שכיוון יעקב בדבריו לעתיד, כך שאולי מעבר לפשט שזה נאמר כאגב להזכרת מעשה יעקב עם עשו, אולי בא לומר בעומק מה צריכה להיות המחשבה כשמדברים לגוי, שכלפי חוץ משנה אבל בפנימיותו עומד בגדלות. אולי זהו עומק דברי חז"ל: 'מה עשה? זיינן מבפנים והלבישן לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלשה דברים: לתפילה, ולדורון, ולמלחמה. לדורון מנין? "ותעבור המנחה על פניו" וגו׳. למלחמה מנין? "ויאמר אם יבא עשו" וגו'. לתפילה מנין? "ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק" וגו׳' (תנחומא הקדום, בראשית לב,ד [ו]). הרי שהשליחים היו כלפי חוץ לבושים לבנים כבאים לכבד את עשו בבגדים יפים ונקיים, אולם בפנים היה להם כלי נשק שנתן להם יעקב, כי הפנימיות הייתה בזקיפות (שזה מתגלה במלחמה, שנעמד זקוף להגן על עצמו). נראה שבפס' גם רמז לדברי מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א שעבדות לה' בשלמות, וכן השראת שכינה בשלמות זה דווקא כשאנו עומדים בזקיפות ולא כנועים לגויים, וזה קשור לא"י. שלכן רק בשכם עשה יעקב מזבח לה': ”ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר. ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה. ויצב שם מזבח ויקרא לו א'ל אלקי ישראל" (בראשית לג,יח-כ), שהמזבח מרמז לגילוי שכינה ועבודת ה' (כמו שבמקדש [בו נמצא המזבח]), ובפרט שעכשיו הדגיש יעקב "א'ל אלקי ישראל" - … מי שהוא א'ל הוא הקב"ה, הוא לאלקים לי ששמי ישראל' וכו' (רש"י), כך שכאן מדגיש שהוא עבד ה'. שכל זה קשור בזקיפות קומה ובא"י, שלכן מדגיש הפס' “אשר בארץ כנען" שיש קשר לא"י, וכן זה לאחר שקנה חלקת שדה בארץ, ושם הציב את המזבח; וזה נעשה מתוך שהשתחרר מלהיות תחת יד עשו, שכבר לא חושש ממנו וגם לא שולח לו יותר מתנות כתחתיו, שלכן עכשיו הוא "שלם”: '… ולפי דעתי אמר הכתוב כן כי בסוכות היה מתפחד מעשו, כי סכות בעבר הירדן מזרח במלכות סיחון, אם הוא המוזכר בספר יהושע (יג כז), ואם הוא אחר הנה הוא יותר קרוב לשעיר. ועד היותו בארץ כנען לא שקט לבו, כי אז ידע שלא יגע בו כי אביו קרוב משם, או שיעזרוהו אנשי הארץ כי אביו נשיא אלקים בתוכם, או שזכות הארץ תצילהו ... ואמרו בבראשית רבה (עח טז): כל אותן החדשים שעשה יעקב אבינו בסוכות היה מכבד את עשו באותו הדורון, כי היה מתירא ממנו שם, ומשלח לו כאותו הדורון בכל חדש וחדש או פעם אחת בשנה' (רמב"ן; בראשית לג,יח). הרי שעד שכם היה מפחד מעשו ושולח לו מתנות כעין שהוא תחתיו, ואילו עכשיו הוא כבר לא פוחד והפסיק לשלוח – שכבר אינו תחתיו; ממילא עכשיו הוא עומד בזקיפות קומה. לכן כיון שעכשיו יש בו זקיפות קומה וחיבור לא"י אז נעשה עובד ה' בשלמות. אפשר שהזקיפות היא בשל זכות מעלת א"י, כמו שמביא הרמב"ן כאחת האפשרויות שלכן עכשיו כבר לא פחד יותר, שבא”י יש זקיפות קומה מהקדושה, ולכן עכשיו מציב מזבח ומייחד את ה' עליו, שעכשיו כשהוא בזקיפות קומה בחיבור לקדושה (בכח מעלת א"י) יש גילוי עבדות לה' בשלמות, וקשר להשראת שכינה (כיון שכך מתגלה המהות האמיתית שלנו בשלמות – כבנים של ה' המגלים את שמו בעולם). אולי זה רמוז במדרש: 'א"ל: אמרו לו: אם לשלום אתה מְתֻקָּן, אני כנגדך. ואם למלחמה, אני כנגדך, יש לי גבורים בעלי גבורה וזרוע שאומרים לפני הקב"ה דבר והוא עושה להם רצונם, שנא' (תהלים קמה, יט): "רצון יראיו יעשה"' (ב"ר עה,יא), הרי המלחמה שבה יש זקיפות קומה גדולה מאוד (שאף מאיים בהם על עשו שבא עם ארבע מאות לוחמים, שהם יכולים לעמוד כנגדם), היא באה יחד עם חיבור לקב"ה, שהם יראיו של ה' בשלמות (שאין להם יראת אדם אלא רק לקב"ה), וה' עושה רצונם, שזהו גילוי ה' בעולם, כבדומה להשראת שכינה שמגלה את ה' בעולם. (ולעתיד לבא כשנהיה בזקיפות קומה שלמה בא"י וראויים להשראת שכינה, אז יתגלה בנו "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" וגו', כמעשי אבות סימן לבנים, ככוונת מחשבתו-פעולתו של יעקב אבינו שאמר שיבוא אל עשו שעירה).