"ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית לג,יח). '"וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר", נכנס בער"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום, וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן' (ב"ר עט,ו). 'ר' יוחנן בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר: אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה, שנאמר (בראשית יג) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" וגו', אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (בראשית לג) "ויחן את פני העיר", נכנס עם דמדומי חמה, וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה, שנאמר (בראשית כח) "והיה זרעך כעפר הארץ" וגו'' (שם יא,ז). (ראה בהרחבה ב'מעשי אבות – ב', 'השבת וארץ ישראל', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). אברהם שמר את כל התורה (אפילו מצוות דרבנן: 'אמר רב ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר "תורותי", אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה' [יומא כח,ב]; ואף נאמר בפרט על שבת שאברהם שמר: '"וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי", ר' יונתן משם ר' יוחנן אמר: אפי' הלכות עירובי חצרות היה אברהם יודע' [ב"ר סד,ד]) אולם ברמז שהתורה אמרה זה נאמר כללית על כלל המצוות (ולכן במדרש זה 'שאין כתוב בו שמירת שבת', לא שלא קיים, אלא שהתורה לא פרטה זאת), לעומת אצל יעקב שנרמז בפרט על שבת, כרמז שאצלו יש התגלות מיוחדת, ולכן אצלו גם נרמז שירש ירושה גדולה יותר. אמנם לשניהם נאמר שירשו את הארץ ('את העולם' הכוונה את הארץ שהיא הנחלה שלהם בעולם, וכן היא שורש לכל העולם), אלא שאצל יעקב נאמר בצורה שנשמעת יותר להתרחבות מאשר אצל אברהם שמגדיר את המידה שמקבל. כך גם בדומה בגמ' מובא בהקשר לשבת שיעקב מרמז לבלי מידה: 'א"ר יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו'. לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה" וגו', ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"' (שבת קיח,א-ב). 'בלי מצרים - כלומר אין לה קץ. אז תתענג - בתר "וקראת לשבת עונג כתיב”. נחלת יעקב - ולא נחלת אברהם ויצחק. לארכה ולרחבה - ארץ זו ולא יותר. הארצות האל - ותו לא' (רש"י). נחלה בלא מיצרים (בלא מידה) – בלא קץ, זה משום שע"י השבת מתחברים למעלה הרוחנית שהיא בלא גבול ומידה שזה דווקא בארץ הגשמית, וזה נרמז ע"י נחלת א"י שהיא ארץ קדושה שמחוברת לרוחני ולכן כעין בלא מידה, שהיא מעל המידה הגשמית שלפנינו, וכן השכר שמקבל בעולם אין לו גבול אלא הוא פורץ מעל כל גבול ומידה. (אולי לכן אמרו חז”ל אצל אברהם ששמר 'עירובי חצרות' לעומת אצל יעקב שאמרו ששמר 'תחומין', כרמז שגילוי שבת והשכר אצל אברהם היה כעין פחות מיעקב, לכן אצלו זה מתגלה בעירובי חצרות שיכול להשתמש בחצרות המקומיות שלו, לעומת אצל יעקב שזה תחומין כרמז שמרחיב את מקומו – שיכול להלך יותר רחוק; ולכן כך גם שכרם, שאברהם מקדש ע”י השבת את מקומו, ולכן כנגד זה גם שכרו [במידה במקום], וכעין שאצל יעקב זה מתרחב השפעת הקדושה הלאה ולכן כך גם שכרו [ודאי ששניהם קידשו את העולם, אלא זה עין רמז שאצל יעקב זה נראה יותר תיקון עולם ביחס לאברהם, ולכן כך גם שכרו כנגד המתגלה בכך בעולם בקדושה]). זה לא במקרה שזה נרמז ע"י א"י (שהמידה והאי מידה נרמזים בנאמר לאבות על נחלת הארץ, וכן ב”ויחן” בפשט זה חניה במקום - בא”י), כיון שבעומק יש קשר בין השבת לא"י, ששניהם מחברים את כל המציאות לכל התורה, מעלים הכל לרצון ה' (בשבת מתנהלים בכל המציאות הגשמית ע”פ דיני השבת, וכן בא”י כל המציאות הגשמית כאן מחוברת לקודש [שהמצוה היא לבנות את הארץ בגשמי]), לכן נאמר "ויבא יעקב שלם … ויחן את פני העיר", כעין כמו " ... ויבאו מדבר סיני ... ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט,ב), שרומז לגילוי תורה שבזה. (גם נאמר "שלם": '"שלם" - שלם בגופו שנתרפא מצלעתו (שבת לג), שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן' [רש"י]. שכך גם במתן תורה התרפאו החולים, והיה להם ממון שלם – שהיה להם את ממון מצרים שהוציאו ממצרים ושלקחו מהרודפים שרדפו אחריהם בדרך [כעין עשו שרדף-בא לקראתו עם חיל כבד] ולא חסרו [שהרודפים לא לקחו מהם], ותורה כנגד שקיבלו את התורה). נראה שאצל יעקב מתגלה יותר גילוי שבת וא"י, כיון שממנו אין צאצא גוי (שלא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ושאר בניו, ומיצחק יצא עשו), לכן בו יש יותר גילוי של שבת וא"י, שבשניהם יש הרחקה מיוחדת מהגוים, שגוי ששבת חייב מיתה, ובמצוות יישוב א"י אנו מצווים לכבוש את כל הארץ ולא לתת לגוים נחלה כאן (ואף יש איסור "לא תחנם”). זה כיון שבשבת וא"י יש גילוי מיוחד של תיקון כל העולם, ולכן אין לזה קשר לגוים אלא רק לישראל. (לכן נראה שבמדרש על יעקב שפעל להכנה לשבת וזה מתגלה בארץ, לא נאמר על יצחק, כיון שביצחק יש חיבור מיוחד לארץ [שהצטווה שלא לרדת מהארץ], לכן הסתירו אותו כרמז שיש קשר לגילוי בארץ ולכן לא ראוי להזכיר את הכעין חסרון הזה שמתגלה ביצחק בגילוי שבת והארץ; אבל בגמ' שמדברים על השכר ובאים לדייק מה שנאמר אצל האבות [בשל הפס' בישעיהו] אז מביאים גם את יצחק כדי להסביר את הפס', ובפרט שלא מתמקדים על מעשיהם אלא רק על השכר שנאמר, שזה פחות בולט מאשר במדרש שמדברים על הנרמז על מעשיהם). כיון ששבת וא"י קשורים לתיקון עולם, לכן בהם יש כח לשלמות התיקון שזהו בגאולה. ע"י שבאים ומישבים את הארץ פועלים לקירוב הגאולה: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי-עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי-בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-אֲבָנֶיהָ וְאֶת-עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". - רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז), וכן ע"י שמירת שבת מביאים את הגאולה: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב [גם כאן הרמז לגאולה הוא בקשר לארץ, שהפס' מדברים על ביאה למקדש וקיבוץ גלויות; כיון שהשבת מתגלה יחד עם הארץ בשלמות תיקון העולם]). לכן גם אצל יעקב בפס' "ויחן" נאמר בתחילתו: "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען", ש"שלם" רומז ששלם בממונו ממה ששלח דורון לעשו (רש"י), וכן שלם בבניו שלא פגע בהם עשו (ב"ר עט,ה), שמרמז לקשר למפגש עם עשו, שאז אמר לו בקשר לממונו ובניו: “ … לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה" (בראשית לג,יד); ובזה רמז על הגאולה: 'אימתי הי' הוא בא אצלו? - לעתיד לבא, הה"ד (עובדיה א) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"' (ב"ר עח,יד); כך שזה כרומז שבגילוי שבת וא"י יש קשר לגאולה. שבת וא"י זה כעין השלמה אחד של השני, ששניהם מאוחדים בהבאת הגאולה ע"י גילוי שם ה' בעולם, ע"י גילוי כח התורה בעולם הגשמי, שלכן שניהם שקולים ככל התורה (שבת – יר' נדרים ג,ט. א"י – ספרי; דברים יב,כט); בשבת שומרים באי עשיה של ל"ט המלאכות שבהם בנו את המשכן, והמשכן הוא כנגד בריאת העולם (תנחומא "פקודי" סימן ב), ואילו בא"י פועלים בעשיה ליישב את הארץ, שהיא השורש שממנו נברא העולם (יומא נד,ב); שכך משלימים זה את זה, בעשה ולא תעשה מגלים את כל התורה בעולם שנברא, וכך מתקנים את כולו בשלמות. לכן הודגש בתחילת הפס' "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען", שמדגיש שזה בארץ, כדי לחדד שגילוי שבת קשור בשלמות בגילוי הארץ, ולכן דווקא כאן התגלה “ויחן” בשלמות. אולי כאן זה כשיעקב חוזר לארץ, שלכן זה כעין כנגד כשיצא, וכשיצא היה בבית מדרשו של עבר י"ד שנה: 'דתניא: היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה' (מגילה יז,א). מדוע דווקא י"ד שנה? אפשר שהרגיש בקדושה שמה שעכשיו הולך להקים את עם ישראל זה קשור בי"ד שנה, שזהו י"ד שנה שעבד כדי לקבל את רחל ולאה, ולכן בא לחבר לזה גילוי תורה. אולם אפשר שבא לקשר עצמו בגילוי לתיקון העולם – שלזה הולך להקים את עם ישראל שיתקנו את העולם, וזה קשור בגילוי של שבת וא"י – כמו שמתגלה כנגד זה כשחוזר, לכן י"ד כנגד שתי שבתות (שבשמירת שתי שבתות באה הגאולה [שבת קיח,ב]; ועוד) שזהו כנגד גילוי שבת בראשית ושבת הארץ (שמיטה) שמגלה על גילוי שבת בא"י, שכך בא לחבר את שני הגילויים - שבת וא"י (שכל אחד מהם זהו גילוי של שבע), שיחד זהו י"ד (או אולי ששבת בא”י היא ברמה גבוה מבחו”ל, בשל הקשר לא”י, ולכן כעין עשה כנגד שתי רמות השבת, כעין לסגולה לחזק את משיכת הכח ממעלת השבת בא"י להאיר לו את השבת בהיותו בחו"ל, ולכן חיברם בי"ד שנה בלימוד תורה שהוא עומק כח שבת וא"י). על היונה שהביאה עלה של זית לנח אומרים חז"ל: 'מהיכן הביאה אותו? רבי אבא בר כהנא אמר: משבשושין שבא"י הביאה אותו. רבי לוי אמר: מהר המשחה הביאה אותו, דלא טפת ארעא דישראל במבולא, והוא שהקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל (יחזקאל כב, כד): "ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם". רב ביבי אמר: נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו. א"ר אבהו: אילו מג"ע הביאה אותו, לא היתה מביאה דבר מעולה, או קנמון או פלסמן? אלא רמז רמזה לו, אמרה לו לנח: מוטב מר מזה, ולא מתוק מתחת ידיך' (ב"ר לג,ו). היונה הביאה את העלה זית מא"י, שלא היה בה מבול, כרמז למעלת קדושת הארץ (שלכן לא היה בה מבול מהרשעה), ולכן זהו שהביאה מגן עדן, שהוא מתגלה בא"י, גילוי גן עדן שבעוה"ז (ולכן גם רמז לגילוי של שבת שהיא מעין עוה”ב: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]); וזה קשור לכח התורה שמתגלה בארץ, ולכן זה מהר הזיתים, שסמוך לירושלים, כרמז לקירבה וחיבור ביניהם, שמירושלים יוצא דבר ה' לעולם כולו – לתקן את כל העולם, שזה מתפשט לכל הארץ ומשם משפיע תיקון לכל העולם. לכן רמזה לו שמוטב מר מזה – מגילוי קשר לה', מאשר קשר לגשמי כעין הוא שהאכילה מתוק, שאע"פ שמאכילה מתוק זה כלום לעומת הקשר לקב"ה שיש בארץ – ואפילו בטעם מר (וזה גם מתגלה בזית שבו מדליקים את המנורה, להאיר באור תורה את העולם). גם נח ידע זאת (בהיותו צדיק), ולכן שילח אותה לאחר שבוע, כרמז לגילוי תיקון העולם שיש בשבת, שכך אצלו היה תיקון מסויים לעולם ע"י השמדת הרשעה – איבוד דור המבול. לכן גם בתיבה היה גילוי כעין ארון הברית (זוהר ח"א נט,ב); שכך יוצא שבנח שהיה סוג של תיקון עולם, יש גילוי של תורה (ארון הברית), שבת (ששילחה לאחר שבוע) וא"י (העלה זית), כרמז לתיקון עולם בשלמות בחיבור של שלושתם. אולי זהו עומק סיפור חז"ל: ' … ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומותו. אמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' (ברכות ג,א). 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך – אשרי כל זמן שהיה קילוס זה בתוך בית המקדש' (רש"י). שזה נשמע כקול יונה, כרמז לגילוי שביונה של נח, ולכן אומר שלושה דברים, וכן אומר זאת שלוש פעמים ביום, כנגד שנח שלח את היונה שלוש פעמים. נח היה לאחר המבול, שכך זה נאמר לאחר החורבן, שחורבן הבית והגלות זה כעין חורבן העולם כולו מהצד האמיתי – מגילוי הקדושה בעולם (שזהו העולם בשלמותו האמיתית). ומזכיר את הקילוס במקדש, כעין שבזית אמרה היונה קילוס לה', שטוב מר מידו ממתוק מבשר ודם, וזה ע"י העלה זית שהובאה מא"י, מהר הזיתים שהוא קרוב למקום המקדש, כעין רמז שעכשיו כשבנ"י בגלות ולא בא"י, יש חסרון (גילוי של מר) במקדש – שהוא חרב ולא מקלסים בו את ה' (וה' אומר זאת כל פעם שבאים לביה”כ... שהוא מקדש מעט, שזהו שהוא כעין קרוב למקדש [בדימוי מעלתו], שכך בדומה היונה לקחה מהר הזיתים שהוא קרוב למקום המקדש [במיקומו]). זה נרמז בקול יונה, שיונה בגימטריה ע"א כרמז לסנהדרין (ע"א זקנים) שהם האחראים על שלמות התורה בעולם, וכך פועלים לגילוי שם ה' בעולם, שזהו שם בן ע"ב אותיות שזהו בגימטריה (כולל) יחד עם המילה עצמה (שזהו עוד אחד); ובזה גם רומז ליונה אצל נח, שקשור לתיבה שכנגד ארון הברית – כמו הארון במקדש והסנהדרין סמוכים לו וממשיכים את גילויו בעולם לתיקון עולם (כעין התיקון לאחר המבול שביטל את הרשעה שהיתה אז בעולם), וזה מתגלה ע"י שבת וא"י כנרמז ביונה של נח. אולי בדרש, שהאות ה' מתחלפת באות ח' ('מאי "כל הדרה”? חדרה' [יומא נד,א]), ולכן "ויחן" כעין 'ויהן', אותיות 'יונה', שהיונה מרמזת על התיקון שמתגלה אצל יעקב בשבת וא"י).