"וידבר ה' אל משה לאמר שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'” (ויקרא כב,כו-כז). מה הטעם? 'תניא ר"ש בן גמליאל אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר "ופדויו מבן חדש תפדה", שמנת ימים בבהמה אינו נפל שנאמר "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" וגו' (שבת קלה,ב). רשב"ג למד שכיון שהפדיון הוא בגיל חודש, והבהמה נירצת לקרבן מהיום השמיני סימן שזהו הזמן שבו מוכח חיותו, שאינו נפל, וכניראה שגם כך מתברר ע"פ המציאות (שאחרת מדוע להעמיד משום החיות) ולכן חיבר בניהם. ויש לכך השלכה מעשית גם כיום שמחכים שמונה ימים לפני ששוחטים אותו כדי לברר שאינו נפל, וכך פסק הרמב"ם (רמב"ם מאכלות אסורות ד,ד) 'האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה, לוקה משום אוכל נבילה. ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה, עד ליל שמיני, שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה, הרי זה כנפל. ואין לוקין עליו'. אלא שבחולין יש תוספת 'ואם נודע לו שכלו לו חודשיו בבטן, ואחר כך נולד, שהן תשעה חודשים לבהמה גסה, וחמישה לדקה הרי זה מותר ביום שנולד' (שם) ואין את הדין הזה בקדשים (רמב"ם איסורי מזבח ג,ח). ולכאורה אם זה מאותו הטעם אז מדוע לא?- הת"ת תירץ שדברי תורה לא ניתנו לשיעורין ולכן לא חולק. ואולי אפשר שאע"פ שבמקרה שכלו לו חדשיו לא חוששים משום נפל, בכ"ז כיון שלא בכולם ידוע, ואף הרואה את המביא לא יודע שברור לו שכלו לו חדשיו, אז לקרבן לא ראוי להקריב אלא דווקא כשגלוי לכולם שאינו נפל, וזהו לאחר שעברו שבעה ימים, ולכן רשב”ג מביא את שורש העניין ולא התכוון שלכן זהו כחולין, אלא התורה החמירה יותר בקדשין ולכן קבעה שמנה ימים. וניראה שהנה מובא במדרש רבה (דברים ו,א) 'ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו, להמתין לו עד שיהא בו כחו. וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר "וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה וְגוֹ'". הרי שלומד שבבהמה ביום השמיני יש בו כח (כמו לתינוק) וכניראה שבכך ראוי להקריב, שלא כשהוא חלש שמרגיש בכך חסר אונים. מימלא לפי זה אפשר להסביר את דברי רשב"ג בצורה יותר עמוקה, שבאמת בקרבן זה דווקא מהיום השמיני בשל רחמי ה' עליו, ולא משנה מתי נולד, אלא שכיון שביום השמיני מתחזק כ"ך, אז מימלא מאז כבר יוצא מידי נפל, בשל כוחותיו שמתחזקים אז כ"ך, ומימלא נילמד לשחיטת חולין, שאינה קרבן לה', שבה אין חשיבות ליום השמיני מצד כחו, אלא שבעקיפין יש לו השלכה לדין נפל בשל כח יום השמיני. ואולי זה רמוז בפס' הקודם "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" (כה) 'כי משחתם בהם מום בם- מום בם הוא דלא ירצו, הא עבר מומן ירצו' (יומא סד,א) שכך למד רשב"ג שגם בפס' שלנו הקרבן לא נירצה בשל כעין מום, שאינו שלם, שאין בו כח, וזה עובר עם הזמן. והנה פס' הבא הוא "ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (כח) ונאמר במשנה (חולין ה,ה) 'יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה. את זו דרש שמעון בן זומא: נאמר במעשה בראשית יום אחד, ונאמר באותו ואת בנו, יום אחד. מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה, אף יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה' ניראה שזה גם מלמד לפס' שלנו שקשור למעשה בראשית, וזהו 'ד"א והיה ז' ימים תחת אמו, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת הה"ד ומיום השמיני והלאה ירצה' (ויקרא רבה כז,י) הרי שלומד שיש קשר לשבת, וזהו הקשר למעשה בראשית. ומביא יחד עם זה מילה, כך שניראה שיש בזה ללמדנו שהצד הגשמי מושפע מהרוחני, ולכן כמו שמילה וקרבן מובאים יחד בעניין הכח, כך גם מובאים יחד בעניין השבת, שהיא משפיעה חיים וכח לעולם. והנה מובא על "תחת אמו" לימוד ממעשר למעט טריפה (בכורות נז,ב) ולימוד מבכור שלא ינק מאמו (מעילה יג,א). ניראה שיש בזה לומר, שבכור קדוש מעצמו, ומעשר מתקדש על ידנו, כך בקרבן הוא מתקדש על ידנו, אבל בהשפעה של קדושה עצמית, שזהו קדושת השבת שקדושתה מבראשית, שמחילים את קדושת השבת לקדש את הטבע (שהוא סיום הבריאה) וכך לקדש את הבהמה לקרבן, ומימלא כח השבת הוא הכח להחיל קדושת קרבן בעולם, שמקרב בין שמים וארץ ומתקן את העולם לה', ולכן מובן 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז [כדור] אנוש מוחלין לו שנאמר "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו" אל תקרי מחללו אלא מחול לו. אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט" וכתיב בתריה "ויבא עמלק". אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנא' "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי" וגו'. (שבת קיח ב). שהשבת שורש הקרבן ולכן היא הפך ע"ז, ומימלא כשמשמרה כהלכתה מתקרב לקדושה כקרבן עד שמכפרת עליו. ושמירת השבת מתקנת את העולם לה' ולכן מביאה את הגאולה, שהיא תיקון העולם (ושתי שבתות כיון שהגאולה באה בשלבים, ומיעוט רבים הוא שניים,או שאחד לכפר ואחד לקדש את העולם). ושמירת השבת מגנה עלינו, ולכן לו שמרו על השבת הראשונה לא היו הגוים פוגעים בנו בשל ההגנה מהקדושה, וזו כמו שאמרנו שהקדושה הרוחנית משפיעה על המציאות הפיזית.

לרפואת אברהם בן בתיה שליט"א