'תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, ע"ז, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי … מנהני מילי? אמר ר' יוחנן: דאמר קרא (בראשית ב, טז) "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל". "ויצו" אלו הדינין, וכן הוא אומר (בראשית יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וגו'. "ה'” זו ברכת השם, וכן הוא אומר (ויקרא כד, טז) "ונוקב שם ה' מות יומת". "אלקים" זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר (שמות כ, ב) "לא יהיה לך אלהים אחרים". "על האדם" זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר (בראשית ט, ו) "שופך דם האדם" וגו'. "לאמר" זו גילוי עריות, וכן הוא אומר (ירמיהו ג, א) "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר". "מכל עץ הגן”, ולא גזל. "אכל תאכל”, ולא אבר מן החי' (סנהדרין נו,ב). 'על ששה דברים נצטוה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה. הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו”, נמצאו שבע מצות. וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם' (רמב"ם הל' מלכים ט,א). לכאורה הרמב"ם נגד דברי הגמ' שהביאה לימוד לאבר מן החי מהנאמר לאדם הראשון? אומר הכ"מ: 'על ששה דברים וכו'. פ' ד' מיתות (דף נ"ו:), ת"ר: על שבע מצות נצטוו בני נח: דינין וברכת השם ע"ז וג"ע וש"ד וגזל ואבר מן החי, ודריש להו התם מקרא ד"ויצו ה' אלקים על האדם". ואמרינן בתר הכי (דף נ"ט:) 'אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ" ולא חית הארץ לכם; וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר "כירק עשב נתתי לכם את כל" יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו? ת"ל "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו". משמע מהכא שאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי, שמי שמצווה על אבר מן החי משמע דכשאינו מן החי מותר לו, וכיון דלאדם הראשון לא הותר לו בשר כלל לא היה צריך לצוותו על אבר מן החי. וזהו שכתב רבינו על ששה דברים נצטוה אדם וכו' הוסיף לנח אבר מן החי, ואע"ג דמייתי סתם כולהו שבע מצות מ"ויצו ה' אלקים" וההוא קרא באדם כתיב, הא משמע מדברי רבינו דההוא קרא אסמכתא בעלמא, ולא שבקינן מימרא דרב יהודה דמשמע מינה דאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי משום אסמכתא בעלמא' וכו'. זהו שיטת הרמב"ם, אולם תוס' מיישב בין שתי המימרות: 'אכל תאכל ולא אבר מן החי. והא דאמרינן לקמן (דף נט:) דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה, היינו להמית ולאכול, אבל מתה מאליה שריא, ואתא לאפוקי אבר מן החי דאפי' נפל מאליו אסור' (תוס' ד"ה 'אכל'; סנהדרין שם). לרמב"ם כנראה אין חילוק בין מת מעצמו לבין הרגו, שבכל מצב לאדם הראשון נאסר בשר, כמו שבפשטות משמע שנאסר עליו כל אכילת בשר (שהותר לו רק אכילת הצומח). אולי אפשר שהרמב"ם דייק שנאמר בגמ' 'שבע מצות נצטוו בני נח', שיכלה הגמ' לומר שנצטוו האומות או הגוים, למה נאמר דווקא בלשון ב"נ? אמנם בפשטות זה לא קשה כיון שגם זה שם לכלל הגוים. בפרט לפי העמדת מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק"ל זיע”א ('תורת המקרא' “נח”) שאצל נח נעשה מעמד מיוחד לקבלת שבע המצוות בירידה מהתיבה (ולפי זה מסביר את המהפך שנעשה שמאותה הסיבה של הבאת המבול [שיצר לב האדם רע], לאחר המבול היא הסיבה לאי הבאת המבול; ראה שם), אז ברור שראוי להקרא על זה שהצטוו בני נח, כי דווקא הם נצטוו בקבלה מיוחדת ולא קודם. אולם אולי למד הרמב"ם שאמנם נאמר לאדם הראשון אבל זה נאמר ברמז מה מצופה מהגוים לעשות, שרמז לו שכאשר בהמשך הדורות תותר אכילת הבשר, אז יחול איסור על אבר מן החי. לכן מובא בלשון 'בני נח' כי דווקא אצלם יחולו כל השבעה, אע"פ שזה נאמר ברמז כבר לאדם הראשון. (ומה שצריך להביא ראיה מ"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" לאיסור אבר מן החי, זה כדי לדייק שמה שנאמר לאדם זה מדובר על איסור אבר מן החי, שהוא זה שלא עומד לאכילה; שלא תלמד לאסור דברים אחרים, כגון שבהמה שמיועדת לגידול ולדות אסור לאכול וכדו'. או שהעיקר זה ההמשך שמביא שאבר מן החי לא חל על שרצים, שזה בירור למה שהובא כללית אצל אדם הראשון על אבר מן החי, וממילא כיון שכבר הובא בפס' אז מכאן ראיה מפורשת וברורה על איסור אבר מן החי [שלא כמו שלאדם שנאמר ברמז]. או שלאדם נרמז שיאסר בעתיד אבל לא נאמר מתי, ולכן צריך להוכיח שמיד אצל נח זה חל, ולא שאז היה מותר ורק אח”כ נאסר). אולי אפשר ע"פ דברי הרמב"ם שאבר מן החי לא ניתן עד נח, שזה היה ההבדל בין לפני ואחרי המבול, ששאר הדברים קצת קשה לעמוד בהם, שכשאדם כועס הוא מגיע לדברים קשים כרצח וג"ע, וכן לברכת ה', ומקנאה גוזל, ומאמונות שונות עובד לע"ז, ומאי רצון שיגידו להם מה לעשות אז לא רוצים דינים. לכן בששת אלו האנשים התמרדו ונעשה העולם מושחת ומנותק לגמרי מכל ריח קדושה, ולכן "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום" (בראשית ו,ה). אבל אבר מן החי זה דבר קל, שיכול להרוג ולא צריך לאכול בעודו בחיים שזה אכזריות גדולה שאין לה סיבה, ולכן כשחל עליהם המצווה של אבר מן החי, אז תמיד יהיה בעולם כאלו שישמרו על זה, ולכן "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (שם ח,כא); שנאמר "רע מנעריו" ולא “רק רע”, כי יש גם חלק טוב תמידי בעולם, שזהו מצוות אבר מן החי. (אולי כרמז שיכל להאמר 'נעוריו' [שלפעמים מופיע בתנ"ך כך ולפעמים כך] ונאמר בלי וו', כרמז שעכשיו כעין אין שש [גימטריה ו'] כיון שעכשיו יש שבע מצוות. אולי גם לכן זה נאמר כאשר עלה ריח הניחוח של הקרבן, כרמז לגילוי של בהמה ועוף וקשר לה', שזהו שע”י מצוה שבחי מגלים קרבה לה' בעולם). אולי זה נעשה דווקא בזמנו של נח, שהוא היה דור עשירי: 'עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול' (אבות ה,ב). שבמספר עשר יש חשיבות ולכן מתגלה בו אדם חשוב (כעין שגם בהמשך: 'עשרה דורות מנח עד אברהם'), שיש בו גילוי של מעלה שראויה להתגלות בארץ, כעין שיש עשרה מאמרות קדושה שעליהם העולם עומד (ועשרת הדברות כנגדם – כגילוי רצון ה'). לכן הופיע בעולם נח: "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלקים התהלך נח" (בראשית ו,ט). שיש בו גילוי קדושה, אולם הוא לא השפיע כמו שצריך, שלכן המבול נקרא על שמו - “מי נח": "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ" (ישעיהו נד,ט). מובא בזוהר שנח אשם בכך שלא התפלל על דורו, כעין שהוא הרגם (ראה בהרחבה ב'מעשי אבות - א', 'תפילת הצדיקים על הדור', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). ולכאורה לא מובן אם חטאו כ"ך אז מה זה עוזר שהיה מתפלל? אלא שהיה צריך להתפלל לה' שירחם ושיחזרו מדרכם הרעה, וכנראה שזה היה פועל. לכן נראה שיש כאן רמז שבדורו של נח היו צריכים להתעלות בדרגה, לתקן דרכם ולהתקדש, שעד עכשיו היו כעין בגילוי של שש מצוות כעין ששת ימי החולין, שאין לגוים קשר לשבת שהוא השביעי ["ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים" וגו' (שמות לא,יז), וגוי ששבת חייב מיתה] (וכן לא ראוי שיאכלו בשר, שזה ראוי דווקא לעוסקי התורה: 'ר' אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר בהמה, שנאמר (ויקרא יא, מו) "זאת תורת הבהמה והעוף", כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף' [פסחים מט,ב]), ועכשיו היו צריכים להתעלות שיתגלה ניצוץ קשר חדש לקדושה דרך נח (אמנם כנראה לא דרך אבר מן החי, כיון שהיה אסור להם אכילת בשר) לקידוש העולם (אולי בכח של מעלת בעלי תשובה, שהיו חוזרים מדרכם הרעה). אלא שנח לא פעל בזה בשלמות, ולכן נגזר חורבן על העולם; ובעקבות כך הותר להם בשר ונאסר להם אבר מן החי, שזה מעלה של מצוה חדשה בהם, שתקשרם לקדושה, ואז זהו כעין גילוי כרמז לקדושה שמתגלה ביום השביעי (שבו מצוה לאכול בשר) [ולכן אצל נח היה מעמד כעין מתן תורה, כעין רמז ניצוץ של גילוי של קדושה כרמז לקדושת ישראל בעולם שתתגלה בהמשך]. אולי זהו: 'אפיקורס אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו: אין אתם אומרים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנולד?! אמר לו: הן. והא כתיב "ויתעצב אל לבו”?! אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו: הן. אמר לו: מה עשית? אמר לו: שמחתי ושמחתי את הכל. אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות?! אמר לו: בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלה אבלה. אמר לו: כך מעשה לפני הקב"ה. דאמר רבי יהושע בן לוי: שבעה ימים נתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו קודם שלא יבא מבול לעולם. מאי טעמיה? "ויתעצב אל לבו”, ואין עציבה אלא אבילות, היך מה דאת אמר (שמואל ב יט) "נעצב המלך אל בנו"' (ב"ר כז,ד). שרומז שכל דבר חל בזמנו, אבל אולי גם הרמז הוא באבלות (כמו שדורש בפס' שזה לשון אבלות), שהיא שבעה ימים (כמו שאומר ריב"ל), כרמז שה' לא רצה להמית (שלכן כביכול נעצב מכך) אלא שיחזרו בהם (מעין שדוד רצה שאבשלום יחזור בו מהמרד ולא שיהרג, כיון שהוא בנו [כמו שבבני אדם יש את הנפיחה שנפח בנו הקב”ה, את ה-"נשמת חיים", ניצוץ אלוקי]), וזה קשור לגילוי של שבעה ימים, כעין בריאת העולם, שעכשיו היה עליהם להתעלות ולגלות כעין רמז ליום השביעי בשל היותו הדור העשירי כרמז למאמר העשירי שהוא הסיום של בריאת העולם. לכן אילו זכו היו מתעלים, וכיון שלא זכו אז נחרב הכל, והתעלו במצות אבר מן החי.