מילים הראשונות שנדרש אב ללמד את בנו כשמתחיל לדבר הינן מילות הפסוק המפורסם (דברים לג, ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִילַּת יַעֲקֹב".

ואלה דברי הגמרא על חיוב זה (סוכה מב, א): "תנו רבנן: קטן היודע... לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? אמר רב המנונא: 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִילַּת יַעֲקֹב' ".

מה המיוחד בפסוק זה שאותו נדרש האב ללמד את בנו הצעיר? מדוע דווקא דברי חז"ל אלו נקבעו להלכה? מדוע לא ללמד את הילד הרך את 'עשרת הדברות', או לפחות את הפסוק הראשון שמבסס את האמונה - "אנכי ה' אלוקיך…"?

אפשר לענות בפשטות ולומר, שפסוק זה מבטא את העברת המסורת מדור לדור - "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" - שאותו קיבל בהר סיני והעביר אותה כ"מוֹרָשָׁה קְהִילַּת יַעֲקֹב", לעם ישראל. ולכן, הילד הרך לומד פסוק זה ומפנים שהוא ממשיך את המסורת של עם ישראל וזוהי האמירה המכוננת  לילד יהודי, שהוא חלק חשוב משרשרת הדורות מיד כשמתחיל לדבר.

ננסה לענות על שאלה זו בדרך נוספת, מתוך סיפור מיוחד במינו, המופיע במדרש ויקרא רבה (מתורגם לעברית באופן חופשי): "מעשה בר' ינאי, שהיה מהלך בדרך. פגע בו אדם אחד, שהיה משופע בנכסים. הזמינו רבי ינאי לביתו והכניסו.. בדקו רבי ינאי במקרא ולא מצאו, בדקו במשנה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו, בהגדה ולא מצאו. אמר לו רבי ינאי: תברך ברכת המזון ותוך כדי כך תברך אותי בהתאם למנהג. אמר לו האיש: יברך ינאי בביתו. אמר לו רבי ינאי: האם אתה מוכן לחזור מה שאני אומר? אמר לו האיש: כן. אמר לו רבי ינאי: תגיד אחרי 'אכל הכלב את הלחם של ינאי'... אמר האורח לרבי ינאי: 'ירושתי אצלך ואתה מונע ממני'? ענה לו רבי ינאי: מה ירושתך אצלי? אמר לו האיש: שמעתי שהתינוקות אמרו 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה' - 'קהילת ינאי'  לא כתוב כאן, אלא 'קְהִילַּת יַעֲקֹב'. כשהבין רבי ינאי, שאל אותו: במה זכית לאכול על שולחני? ענה לו האורח: מימי לא שמעתי עלי משהו רע, ולא קרה מקרה שבו ראיתי שני אנשים רבים ולא השלמתי ביניהם. אמר לו רבי ינאי: אדם עם דרך ארץ כזה וקראתי לך כלב?".

סיפור מדהים על רבי ינאי, שהיה בדור ראשון של אמוראי ארץ ישראל באמצע המאה השלישית לספירה, תלמידו של עורך המשנה רבי יהודה הנשיא. מדובר באחד מענקי הרוח ומגדולי ראשי הישיבות, היה רבם של רבי יוחנן וריש לקיש ופוסק גדול ששימש מופת לדור. דמות אדירה זו מלמדת אותנו, מדוע הפסוק הזה נבחר ללמד את התינוק כמילים הראשונות ברגע שהחל לדבר. אותו אורח אלמוני אומר לרבי ינאי - התורה שייכת לכלל ישראל! היא לא שייכת רק לכם, תלמידי החכמים וגדולי הדור.

יתרה מזו, שאל רבי ינאי את אורחו, מהן הזכויות שלו? וענה לו בשתי עובדות פשוטות של 'דרך ארץ קדמה לתורה', שהעיקר הוא - כיצד התורה פועלת עליך וכיצד היא יוצרת אצלך חיים של קדושה ושל כבוד לזולת. את המסר הזה ש'דרך ארץ קדמה לתורה' רוצה המדרש להעביר לנו בסיפור המדהים הזה.

חז"ל רצו ללמדנו באמצעות המילים הראשונות שילד יהודי צעיר צריך לומר, שהתורה שייכת לכולם וה'מורשת' של התורה היא מה התורה מלמדת אותך באופן המעשי ולא להסתפק בלימוד תורה לבד.

ביום שמחתה של תורה 'שמיני עצרת', נשמח ונגיל בזאת התורה שניתנה אך ורק לעמנו וכפי שאומר הספרי בפרשתנו (פיסקא שמ"ה): "תורה צווה לנו משה, ציווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בעבורנו", ויותר מכך, חז"ל לומדים מהפסוק המשמעותי הזה, שהתורה היא ביתו הטבעי של היהודי וגם אם חלילה טעה וסטה מן הדרך, הרי הפסוק הזה, שהוא בבחינת 'הקוד האתי' של עם ישראל ואותו אנו מעבירים לילד הקטן, מלמד אותנו שתמיד התורה תקלוט אותנו באהבה בחזרה.

הרב משה צבי וקסלר, מהאתר: "ישיבת בני עקיבא, קרית הרצוג, בני ברק" - https://ytbb.co.il/