'מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים? יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. רבי אליעזר אומר: לי'ה ולך מזבח, לי'ה ולך מזבח' (משנה סוכה ד,ה). 'אני – משמות השם יתברך, וכמו כן הוא, כך אמרו המפרשים לתלמוד. ואני אומר ש"הוא" קורא ורומז למה שאומר "ראו עתה, כי אני אני הוא" (דברים לב, לט), שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם, וכאילו אמר אתה שאמרת "ראו עתה כי אני אני הוא" הושיעה נא כמו שהבטחתנו. ומקצת הגאונים אמרו, ש"הוא" רוצה בו מי שאני והוא בצרה הושיעה נא, וזה על דרך הפשט, והוא אמר יתעלה "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו)' (פירוש המשניות לרמב"ם). 'אני והו. פי' הר"ב שני שמות של ע"ב, הנקובין בויסע, ויבא, ויט בפרשת בשלח. דכל אחד יש בו ע"ב אותיות. ומהן שם המפורש: אות ראשונה של פסוק ראשון, ואחרונה של אמצעי, וראשונה של אחרון; וכן בזה הסדר כולן. השם הראשון והו: וי"ו של ויסע, ה"א דכל הלילה, וי"ו דויט. ושם הל"ז הוא אני: אלף דישראל, נון ראשונה דהענן בחשבון של מפרע, ויו"ד דרוח קדים, כן פירש"י. וכאשר נעשה שתי מערכות מאלו השמות יהיה השם הל"ז הראשון ממערכה השניה. ונמצא שאלו שני שמות אני והו הם הראשונים לשתים המערכות. והקדים שם אני שהוא ראשית מערכה שניה, כדרך "אני ראשון ואני אחרון”. שוב מצאתי חלוקת שם ע"ב לחצאין בספר הבהיר הביאו הספ"ר והנאני. וכתב התוספות ואמרו שתי שמות הללו משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דיחזקאל (א) "ואני בתוך הגולה”, וקרא דכתיב בירמיה (מ) "והוא אסור בזיקים”, כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו' (תוס' יו"ט). אולי אפשר להוסיף ששם ה' מתגלה על ידנו, ולכן  כשאנו מתגלים בעולם גם מתגלה הקב"ה, ולכן שיא גילוי ה' היה בים סוף שהיה סיום יציאת מצרים שבזה נעשינו לעם עצמאי שכך יכולים להוציא לאור את מהותנו, ולכן בהקשר לקריעת ים סוף היה גילוי שם בן ע"ב אותיות. לכן נראה שזה כעין רמז לששים ריבוא שמחולקים לי"ב שבטים שכך רומז לע"ב (ששים ועוד י"ב); וכן כחיבור תורה ובנ"י (שאז שם ה' מתגלה בעולם על ידנו), שגילוי תורה במציאות בעולם קשור לתושב"ע שמתייחסת למעשה (וכן זהו החלק שמתגלה דרכנו [בסברות ולימודים]), ולכן כרמז לתושב"ע (שהיא ששה סדרים) ובנ"י, זהו שש כפול י"ב השבטים, שיוצא ע"ב. גם נראה שהקביעה להלכה וגילוי התורה בעולם (וממילא גילוי שם ה' בעולם) נעשה ע"י הסנהדרין שהם 71, ולכן בשם ה' הגדול יש ע"ב שהוא מעליהם. ששם ה' הגדול יכול להתגלות דווקא על ידנו שמתקנים את העולם ומגלים את שמו בעולם. לכן נראה שבשם ה' יש חלוקה לשני חלקים, כנגד שמרמז על בנ"י בשלמות שממשיכים את דרך האבות בגילוי שם ה', ולכן זה פעמים של ל"ו שרומז על י"ב השבטים כפול שלושת האבות; וגם מרמז על הצדיקים שמקשרים לשכינה (וזה עצמו קשור לגילוי בנ”י והאבות כמו שאמרנו קודם – שהצדיקים הם השיא של גילוי זה), שבעולם צריך להיות ל"ו כאלו: ' … והא אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל, יח) "אשרי כל חוכי לו", ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' (סוכה מה,ב), שזה מביא גילוי שכינה בעולם, גילוי שם ה', ולכן בשם ה' יש רמז לזה. לכן נראה שזה הובא בגמ' בהקשר למשנה הזו. למה אומרים בקשה שה' יצילנו דווקא בסוכות ובהקשר לערבות במזבח? בהקשר להושענות בהו"ר נאמר בשו"ע: 'יום שביעי, שהוא הושענא רבה, נוהגים להרבות במזמורים כמו ביום טוב … ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים … לפי שבחג נידונים על המים' וכו' (שו"ע או"ח סימן תרסד סעיף א) הרי שבהו"ר יש גילוי במיוחד של הדין על המים בסוכות: 'לפי שבחג נדונין על המים, והכל הולך אחר החיתום, וכל חיי אדם תלויין במים' (טור או"ח סימן תרסד). ממילא יוצא שבהו"ר מתגלה שזה על המים (וכך במזמורים אותם אומרים בהושענות), ולכן גם שאר הימים זה קשור למים – לכן שמים ערבות שהם "ערבי נחל" שקשורים למים, וכן כומשים מהר ללא מים, לבקש מה' שיצילנו מחסרון מים (שמביא למוות ונזקים). וזה על המזבח כיון שגם בו עושים דבר הקשור במים – בשביל להציל מחסרון מים: 'ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה' (ר"ה טז,א). לכן מחברים ביניהם כדי לכפר על המים. בנוסף בארבעת המינים גם יש כפרה למים: 'א"ר אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים' (תענית ב,ב) או כנוסח שביר': 'טעמיה דר' אליעזר: ע"י שארבעת מינין הללו גדילים על המים לפיכן הן באין פרקליטין למים' (יר' תענית א,א), לכן מביאים ערבות (שהם שיא הגודל על המים) לכפר על המים; ומובא על נטילת ארבעת המינים: 'א"ר אבהו אמר ר"א: כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח”' (סוכה מה,א-ב). לכן כיון שיש גילוי של מעלת ארבעת המינים עם המזבח, לכן מגלים את שלמות גילוי כפרת המים בארבעת המינים ע"י חיבור למזבח (אולי לכן הביאו זאת בגמ' כאן [מעבר לכך שדרשו את הפס' הזה]). עוד נראה שבגשם יש גילוי יד ה': 'אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים. מפתח של גשמים – דכתיב: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו"' וכו' (תענית ב,א), שיש גילוי בין שמים וארץ, לכן כנגד זה זוקפים בצידי המזבח שהוא כעין מעלה מהארץ לשמים, שמקריבים בו קרבנות, שיש בזה גילוי חיבור שמים וארץ. (וזה בערבות שחייבים מים, כך שכעין מרמזים כל הזמן לקשר ליד ה' המתגלה בגשם). אמנם אפשר גם בפשטות שיש בזה גילוי של כפרת המזבח, שע"פ הגאונים 'אני והו' מרמז על אני והמזבח: ' ... שכך היו ישראל אומ' אני והוא – אני והמזבח הושיעה נא, היו מבקשים רחמים על המזבח מפני שהוא כפרתן' (אוצר הגאונים; סוכה מה,א) [ולכן מובן שמשבחים את המזבח ביום השביעי (וע”פ ר”א מזכירים את ה' והמזבח, שיש בזה גילוי לכל הדעות – שבשם אני והו מרמזים על שמות ה' וכן על המזבח שמכפר לנו)]. לכן כביטוי לכפרה על המים מחברים זאת עם המזבח, ואומרים להושיענו, ומרמזים שהוא מכפר. נראה שזה גם קשור שבהו"ר יש חיתום הדין שלנו ושליחת הפתקים, וביום זה סוף הדין על המים, והכל הולך אחר החיתום; כך שמתגלים יחד, ורומז שחיי האדם תלויים ביותר במים – ולכן רמז על חיי האדם (למה שנידון), לכן מחברים בין הערבות שגודלות על המים למזבח שמכפר עלינו [בדיננו] (וכרמז לקשר שלנו לתורה וקדושה, שהתורה נמשלה למים [שבזה מתגלה שאנו חיים על התורה: 'דתניא (שמות טו, כב) "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים"' {ב”ק פב,א} כך שמגלה שבלי תורה זה כמו בלי מים שאי אפשר לחיות, ולכן מרמז על מהותנו שקשורה בתורה, ולכן שיכפר לנו ויביא לנו מים כנגדה. וכן זוקפים – שמעמידים מעלה ומטה – מגבוה לנמוך כרמז לגילוי תורה כמים: 'ואמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב "הוי כל צמא לכו למים"? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' {תענית ז,א}]). אולי זה מגלה על קשר כגילוי דין על המים והאדם, שגשם יורד ע"י יד ה' (שהמפתח ביד ה'), ואנו בנ"י הם מגלי שם ה' בעולם, כעין גילוי יד ה' (כעין שליח שהוא יד משלחו; ובכ”א כיון שאנו פועלים בשמו שמו מתגלה על ידנו), לכן קשור זה בזה, ולכן מבקשים כפרה לקראת השליחה לשלוחים לביצוע גזר הדין, שגם הם כעין יד ה' – שהם השלוחים לביצוע, ולכן מבקשים כפרה. וזה (בערבות שהכי מבטאות גילוי מים, שקשור ליד ה') על המזבח שבו מקריבים את כל הבריאה – דומם (מלח), צומח (נסכים), חי (קרבנות עוף או בהמה) והאדם המקריב, לרמז שהאדם משתמש בכל הבריאה בשביל תיקונה ועילויה לגילוי שם ה' בעולם, שהכל נשלח להיות תחת ידנו בשביל גילוי שם ה', ולכן שיכפר לנו וידון אותנו לטובה ואת כל המציאות הקשורה אלינו. אולי מבקשים מה' שיכפר עלינו בשל קשרנו לגילוי קדושה במציאות, שזה גילוי כח א"י (ארץ הקודש), ולכן בערבות הקשורות למים כרמז לגשמים שבא"י, שזה גילוי במיוחד של יד ה' (שלא כמצרים שלוקחים מהנילוס) ושאי אפשר לחיות בלי קשר ישיר לה' שיוריד גשמים, וכך זה מושכנו לדבקות בה', שמתפללים וסומכים על ה' שיוריד גשם – כך שזה מרמז על קשרנו לה' ולכן שיכפר לנו עם המים. וזה במזבח שהוא מזבח אבן קדוש כרומז על א"י שהיא אדמה קדושה, ולכן גם מתגלה קשר ביניהם בכפרה: 'אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"' (כתובות קיא,א) [ובא”י הכל קודש, שכל הגשמי מתקשר לקודש, כמו שבמזבח מעלים את כל המציאות של דומם וכו' לקודש]. בשמות שמזכירים יש גילוי בקריעת ים סוף, בפשטות שם היה גילוי ה' גדול ביותר, והצלה גדולה, ולכן מרמזים ומבקשים מה' שיוציאנו מצרה (במים ומגזר דין לא טוב) ומשתמשים בכח גילוי שם ה' חזק שלכן משפיע חזק; וגם כיון שזה קשור בגילוי שם ה' זה מעלה את המציאות לקדושה, ולכן מבקשים להתקדש ושיתגלה בעקבות כך עלינו גזר דין לטובה. אבל נראה גם שזה היה בסיום היציאה ממצרים והתחלת המסע במדבר - שכנגדו חג הסוכות, ולכן בחג סוכות מושכים כח מגילוי זה כדי להתקדש בחג זה שקשור לגילוי של תחת כנפי השכינה בסוכות, וממילא גם מביא לכפרה והצלה; ובפרט שקריעת ים סוף היתה הצלה במים, ולכן מרמזים על הצלה ומים שיש בדין בסוכות. לכן גם תוקעים מריעים ותוקעים, שזה קצת כדימוי לתקיעה של ר"ה, שמביעים קשר לחיבור לגילוי ה' בעולם (כמו שה' מגלה מלכותו בעשי”ת), ולגילוי של זמן דין וגילוי רחמים (כעין שבשופר של איל בר"ה מזכירים את עקידת יצחק, וכעין שאנחנו נעקדים – שמתחברים לקדושה ['אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני' {ר"ה טז,א}], וזה גם גילוי של מזבח [עקידה] כמו שזוקפים בצידי המזבח).