"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ). 'ד"א "פרי עץ הדר" אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. "כפות תמרים" אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. "וענף עץ עבות" אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. "וערבי נחל" אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו; ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה". לפיכך משה מזהיר לישראל "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן"' (ויק”ר ל,יב). 'מצות ד' מינים שיטול כל אחד לולב אחד וב' ערבות וג' הדסים (ובמקום הדחק דליכא הדס כשר, סגי ליה בחד דלא קטום)' וכו' (שו"ע או"ח סימן תרנ"א סעיף א). 'לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד, אבל בערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה; ... והמדקדקים אינם מוסיפים על שתי ערבות ושלשה הדסים עבות' (שם,טו). נראה שהאתרוג הוא כנגד אדם של תורה ומעשים טובים, ולכן הוא אחד, שהתורה ומעשים טובים אינם דברים שונים, אלא המעשים הטובים זהו הבסיס לתורה "תורת חסד". כמו כן נראה שהמעשים הטובים זה גם דרך ארץ, שההתנהגות כראוי זה מעשים שמתחשב באחר, וכידוע 'דרך ארץ קדמה לתורה', שזהו 'רבי אלעזר בן עזריה אומר:אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה' (אבות ג,יז) [דרך ארץ זה ההתנהגות עם אנשים, כמו שמביא הברטנורא: 'אם אין תורה וכו' - אין משאו ומתנו יפה עם הבריות']; כך שהתורה והמעשים טובים מאוחדים זה בזה. לכן האתרוג הוא אחד, ואין להוסיף – כדי להדגיש לקבע שזה אחד ממש. (וכן בשל חלק התורה שבו יש גילוי של אחד, כמו שנאמר מיד; והתורה היא מעל הכל, ולכן היא הבולטת ומתגלה בכמות האתרוג). הלולב הוא כנגד אדם של תורה, לכן הלולב הוא אחד, לרמז שכל התורה היא אחת, ולא אוסף של דברים שהצטברו במשך הדורות (כמו שטוענים הדעות העקומות שמעוותים את התורה), אלא הכל אחד – הכל מסיני: 'וא"ר לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (שמות כד, יב) "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"? לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה גמרא; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני' (ברכות ה,א). 'ריב"ל אמר: עליהם, ועליהם, כל, ככל, דברים, הדברים – מקרא משנה תלמוד ואגדה, אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני. מה טעם? (קוהלת א) "יש דבר שיאמר אדם ראה זה חדש הוא" וגו', משיבו חבירו ואומר לו "כבר היה לעולמים”' (יר' פאה ב,ד). בנוסף מרמז שכל התורה – שנתנה תורה שבכתב ותושב”ע, באמת הכל אחד מאוחד (אמנם זה מחלוקת, ראה 'תורת המועדים' – 'היחס בין תושב”ע לתורה שבכתב', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א). כמו כן רומז שהתורה מאוחדת לגמרי עם האדם (שזה לא דבר חיצוני), שבאדם מתגלה התורה בעצמותו, שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים כנגד רמ”ח מ”ע ושס”ה ל”ת. וכן כל העולם בשורשו קשור לתורה, שאין זה דבר חיצוני, אלא ' ... כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב"ר א,א). בנוסף מרמז על עומק מעלת התורה, שהיא כביכול מאוחדת עם הקב"ה (כידוע מהזוהר [וכן מרמזים זאת בגמ': 'ר' יוחנן דידיה אמר: (שמות כ, ב) "אנכי" נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית' {שבת קה,א} שכביכול הקב"ה כתב את נפשו עצמו בתורה]). לכן כיון שדברים אלו הם גילויים חשובים של אחד, אסור להוסיף על הלולב האחד. (והלולב הוא הכי גבוה כדי לבטא שהתורה מעל הכל: 'ותלמוד תורה כנגד כולם' [משנה פאה א,א], וכן כעין גבוה לשמים, שהתורה ירדה משמים). בנוסף יש איסור להוסיף על המצוות משום "בל תוסיף" ולכן מדגישים כרמז שאין להוסיף על האחד – הדבר השלם שניתן לנו משמים (וגם כנגד כל המוסיף גורע: 'אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע? שנאמר (בראשית ג, ג) "אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו" [סנהדרין כט,א]). ההדסים כנגד האדם שיש בו מעשים טובים בלבד, לכן הוא שלושה כרמז לשלושת האבות, שרומז לבנ"י, שהאדם הזה עושה חסד עם בנ"י; ואף מתגלה בו מעלת החסד כמו שהתגלה אצל האבות (אצל אברהם). בנוסף החסד היא מידה מהותית בבנ"י: 'אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים … כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו' (יבמות עט,א), לכן מגלה על שלושת האבות – היסוד של בנ"י. ובו מותר להרבות, כיון שבחסד ראוי להרבות כמה שיותר (אמנם המדקדקים לוקחים רק שלושה כרמז לבסיס החסד, שהוא כולל את שיא החסד, כיון שכמה שתרבה חסד עדיין לא תגיע לשלמות שכעין עשית הכל), אמנם אם אין לו יכול להסתפק באחד, שזה כנגד אברהם עמוד החסד (וממילא הוא גם מרמז על שאר האבות). הערבות הם כנגד אדם שאין בו לא תורה ולא מצוות, אולם יש בו מהות פנימית של בנ"י, יש בו נשמה אלוקית של בנ"י. לכן לוקחים שנים כרמז ל'מיעוט רבים שנים', שיש בו גילוי כחלק של כלל בנ"י (שהם רבים). גם נראה שכרומז על שני לוחות הברית שהם אבן – כביכול גשמי, אבל בעצם הם רוחנים כי מהותם קודש (ולכן הארון נושא את נושאיו [סוטה לה,א] שהתגלה הרוחניות במציאותו בעולם), זהו כמו האדם מישראל שחיצוניותו גשמית אבל מהותו קודש, ולכן גם הריקנים מתגלים כקודש: 'דאמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן … ואמר ר"ש בן לקיש: אל תיקרי "רקתך" אלא ריקתיך, שאפי' ריקנין שבך מליאין מצות כרמון' (עירובין יט,א). [זה מתגלה כעין הלוחות שבהם נאמר חרות: “חרות על הלחת” (שמות לב,טז), רמז לחריטה, שחריטה היא בדבר עצמו, ולכן זה מגלה שבבנ”י עצמם יש את החיבור לתורה – מצד מהותם]. לכן מותר להרבות בו כרמז לתוספת חיבור בבנ"י, אבל המדקדקים מקפידים על שנים, כי אין סוף לאחדות בבנ"י, ולכן דווקא שנים שהם מלמדים על הרבים ככלל (ולא כמספר עצמו דווקא) עד בלי סוף. (גם לא ראוי להרבות כ"ך גילוי של הריקנים...). יש ארבעת המינים שזה כנגד חלקי בנ"י, כרמז לכלל ישראל, ששייכות לבנ"י זה דרך האמא, ולכן כנגד ארבע אמהות מתגלה בנ"י שבהם ארבעה סוגים; וכך בדומה כלל בנ"י משפיעים תיקון וקדושה לכל העולם – לכל ארבעת רוחות העולם. לכן כשיש גילוי לארבעתם יחד אז: 'ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה', שיחד כל חלקי בנ"י מקדשים את העולם (שלכן אז 'אני מתעלה'), ולכן: 'א"ר יוחנן: מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו' (סוכה לז,ב), שמגלים את מלכות ה' בעולם כולו. נראה שיש רמז בזיהוי שלהם שמובא בתורה: האתרוג, "פרי עץ הדר", שהדר זהו יופי, שכך זה מגלה כנגד היהודי השלם שיש בו תורה ומעשים טובים ובכך מתקן בשלמות את העולם, ולכן זהו "פרי עץ" כנגד "ומפרי עץ" (בראשית ג,ג), והוא "הדר" כנגד "וכי תאוה הוא לעינים" (שם,ו); רמז לתיקון העולם מקלקול חטא עץ הדעת. לולב, “כפת תמרים", מתמר עושים סילאן, כרמז לתורה: ”דבש וחלב תחת לשונך" (שה"ש ד,יא). כפת כרמז לכך שמשה הוריד כעין בכח את התורה, כעין רמז לכפיה – כפה על המלאכים (או כביכול במשל שכעין כפת – כעין קשר אותם שלא יוכלו למנוע ממנו להוריד): "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" (תהלים סח,יט). '… ר"ל: רמה ידך להתגבר עליהם לקבל את התורה, ושביתה אותה מיד המלאכים, ולקחת אותה למתנה להיות מצויה בבני אדם ולא בין מלאכי מעלה' (מצודות [ראה שמו”ר כח,א. וראה שבת פח,ב-פט,א, שמשה ניצחם בדבריו). גם רמז בלשון לכפות הידים, שמשה החזיק את הלוחות בידיו והורידם (וכן אנו מחזיקים ס"ת). בנוסף, לשון כפיה (או כפיתה) שהתורה כופה (או כופתת) את יצה"ר שלא יוכל להחטיאנו (קידושין ל,ב). גם רמז "תמרים" גימטריה 'עז תריג', רומז לתורה שנקראת עוז ובה יש תרי"ג מצוות: '(משלי כא כב): "עיר גיבורים עלה חכם": "עיר גיבורים" אלו השמים, שהן עירן של מלאכים; "עלה חכם" - זה משה, שעלה לשמים; "ויורד עוז מבטחה" - זו תורה, ומניין שמלאכי השרת נקראו גיבורים? שנאמר (תהלים קג כ): "גיבורי כוח עושי דברו". ומניין שעלה משה למרום? שנאמר (שמות יט ג): "ומשה עלה אל האלקים", ומניין שהתורה נקרא עוז? שנאמר (תהלים כט יא): "ה' עוז לעמו יתן"' (מדרש משלי [בובר] כא,כב). שע"י (תרי"ג) המצוות הוכיח משה שהתורה שייכת לנו (שבת שם), וכך הוריד את התורה שנקראת עוז, ואנו מקיימים את התורה. הדס, "ענף עץ עבות”, רומז לחסד שבנו, שמקורו באבות, לכן כענף היוצא מהעץ, שאנו יוצאים מהאבות (ורמז עבות נשמע קצת כמו אבות), ורמז בלשון עבות, כעין עבוט, כרמז ל"כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" (דברים טו,ח), שזהו מעשים טובים. ערבה, “ערבי נחל", שהוא ערבה כלשון ערבות שיש בבנ"י, בשל מהותנו הפנימית, וגדל על נחלי מים כרמז לתורה שנקראה מים, שרומז לחיבור של בנ"י במהותם לתורה, שזהו 'דתניא: (שמות טו, כב) "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים" וכו' (ב"ק פב,א), שבפשט זהו מים כדי לחיות, ובדרש זהו תורה, כרמז שחיי יהודי במהותו קשור לתורה, בשל נשמתו המיוחדת. אולי כנגד זה מתגלה בהלכה למשה מסיני בדופן שבסוכה (שזה גילוי שמתגלה בחג סוכות, וכן גילוי כנגד בנ"י, שהלל"מ עוברת דרך מסורת ישראל בפה [ומגלה על תיקון העולם שבנו, כמו שנאמר שאז ה' מתעלה, וזהו סוכה שזה כעין גילוי מציאות העולם בקדושה תחת כנפי השכינה]). שההלכות הם: מחיצה שלישית אפילו טפח,  גוד, דופן עקומה ולבוד. מחיצה שלישית אפילו טפח כנגד מעשים טובים, כמו שאצל אברהם היה האהל פתוח כמה שיותר כדי שיבואו ויכנסו האורחים: 'א"ר אבהו: אהל פלן של אבינו אברהם מפולש היה' (ב"ר מח,ט) [היה מפולש – פתוח משני הצדדים, כך שכעין חסרות שתי מחיצות (אמנם יכול להיות שהיו לו מחיצות אלא שעשה פתחים משני הצדדים, אולם זה כרמז ולכן גם אם עשה כך בכ”ז ברמז זה כעין מלמד על חסרון בשני מחיצות), ולכן דופן שלישית קטנה שנראית כעין שלא קיימת ביחס לאחרים, שכך כעין נראה שחסרים שתי מחיצות (שלישית ורביעית) כעין אהל אברהם (שגם הוא נעשה מפולש כדי שיראו שהוא פתוח – כך שהדגש הוא על הנראות)]. גוד שמעלה עד למעלה (עד לסכך שהוא כעין ענני הכבוד – השכינה), כעין רמז לתורה ומעשים טובים, שהאדם השלם מעלה את העולם כולו מעלה לקדושה שלמה. דופן עקומה כעין רמז לתורה, שלפעמים יש הבדלים בין פשט התורה שבכתב לתושב"ע, ואנו קובעים ע"פ התושב"ע, וזהו כעין דופן עקומה שמעקמים עד לסכך – כעין כביכול מעקמים את הפשט שבתורה כדי להגיע לרצון ה' האמיתי בתורה (שזהו הסכך כגילוי לשכינת ה'). לבוד, אין כמעט כלום במציאות הפיזית אלא כמה חבלים דקים, כעין רמז לאותם שאין בהם תורה ומעשים טובים, שנראה כעין שאין בהם כלום (אבל באמת יש בהם, שאפילו ריקנים שלא נראה בהם כלום הם מלאי מצוות כרימון, ולכן זהו כלבוד שיש חבלים), אבל גם הם חלק משליחי ה' בעולם – חלק מבנ"י, שזהו שנחשב כדופן. עוד נאמר בויק"ר (שם, יד): 'רבי מני פתח (תהלים לה, י): "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב. השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד: אין בכל האיברים גדול מאלו, שהן שקולין כנגד כל הגוף, הוי "כל עצמותי תאמרנה"'. נראה שגם זה קשור לכנגד חלקי ישראל וגילויים, הלולב כנגד עמוד השדרה שהוא המעמיד של האדם, זהו כנגד התורה שהיא המקשרת אותנו לעמוד לפני הקב"ה, והיא הנותנת חירות (אבות ו,ב) [שעבד נחשב ככפות תחת יד בעליו, ובעל חירות עומד זקוף כשלעצמו, ולכן נרמז בעמוד שדרה שעומד זקוף], וכן בזכותה אנו יכולים להתגבר על יצה”ר (שזהו כעין לעמוד זקוף כנגדו). הדס כנגד העין, כרמז לעין טובה, זהו כנגד מעשים טובים, שבשל עין טובה אדם רוצה לעשות מעשים טובים (אולי לכן שלושה כרמז לנוסף לשתי העינים הפיזיות, שבעינים יכול לראות גם רע, אלא צריך תוספת לעין כדי שיראה טובה, ולכן עוד אחד כעין עין רוחנית שמשפיעה לעיניו, שזהו כרמז בשלושה). ערבה כנגד הפה, והדיבור הוא מהות האדם – חשיבותו כמדבר, וזהו אדם שלא רואים במעשיו דבר חיובי, בכ”ז יש במהותו חשיבות וקדושה. אתרוג כנגד הלב, כרמז לתורה ומעשים טובים שהאדם מתקן עצמו לגמרי עד שנחשב שלם בכל ליבו לה' – עד שגם יצה”ר שבליבו משתתף לעבודת ה': '"בכל לבבך”, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' (משנה ברכות ט,ה).