" … שבעת ימים תחג לה' אלקיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח. שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם. איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך" (דברים טז, טו-יז). '"יראה”, כדרך שבא לראות כך בא ליראות' (ספרי). אדם מישראל עולה שלוש פעמים בשנה למקדש, הוא בא לראות וליראות, כעין עבד שבא לפני אדונו, שבא לראות ולהתחבר לאדונו ולקבל את שליחותו, והאדון רואהו ונותן דעתו עליו לשולחו לשליחותו כראוי. שיש חיבור גבוה של קדושה להיות עבדי ה' – שליחיו בעולם, לתיקון וקידוש העולם. (לכן בסוף נאמר על הברכה שה' נתן לאדם, כיון שהברכה זה כדי שישתמש בזה לקדש את העולם [וכן לפניו נאמר על ברכה בכל מעשיך]). לכן ההמשך הוא "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" (פס' יח), כרמז שהאדם מישראל הוא כעין שולט על העולם ליישרו לדרך הישר, כמו השופט והשוטר כך האדם לומד ומבין את שליחותו כראוי (כשופט) ומתוך כך פועל ומבצע כראוי את שליחותו בעולם (כשוטר) שזה לתקן את העולם לדרך הישר כרצון ה' (כמעשי השופט והשוטר). שלוש פעמים בשנה – ברגלים, כגילוי שהרגלים מלמדים על מהותנו – יסודות שליחותנו בעולם. שזה מתחיל בפסח בו יצאנו מעבדות לחירות, כיון שעבד אינו יכול להיות עבד ה' כראוי, ובטח כשהוא שקוע במ"ט שערי טומאה. לכן יצאנו ממצרים להתנקות מטומאת מצרים ולהתחבר לה', שאנו מתעלים בשל נשמתנו הקדושה שיש בנו שהיא קשורה למהותנו כבנ"י עמו של ה'. לכן ה' התגלה במצרים, שירד בעצמו להכות את בכורות מצרים ('הקב"ה בכבודו ובעצמו' [הגדה של פסח]), וכן בקריעת ים סוף שהיתה סוף היציאה מתחת יד מצרים היה גילוי ה' עצום שהתנבאו יותר מהנביאים (מכילתא מסכתא דשירה, פרשה ג), שכל זה לגלות שבנ"י מתעלים מעלה מעלה בקדושה. כך הוכנו לקראת קבלת יעודם, שזהו ההמשך בקבלת התורה בחג שבועות (כעין שמשה בסנה לא ישר התנבא אלא קודם ראה אש ואח"כ מלאך, כדי להרגילו לאט לאט, כך קודם במצרים ואח”כ בסיני), שאז היה התעלות מעל ומעבר, שה' ירד להר סיני להביא לנו את התורה. שני אלו הם חיבור למעלה – לקדושה, ולכן גם הגילוי שלהם היה בגילוי ה' גדול ובניסים גדולים. (לכן גם הגילוי שלהם בחג הוא כעין זמני, שבועות זה יום אחד, ופסח אמנם שבוע אבל היום הראשון הוא העיקר בו אומרים הלל שלם, ואילו בשאר הימים לא אומרים הלל שלם; וחג ביום הראשון והאחרון בו התגלו הניסים הגדולים ולא בשאר הימים. ומצוה לאכול קרבן פסח ביום הראשון – בליל הסדר, ואילו בשאר הימים אין מצוה מיוחדת [אלא שאם רוצה לאכול אז אוכל מצה], כך שזה כעין גילוי של שבוע – שהתגלה בעולם שנברא בשבוע, אבל זה רק גילוי זמני של מעל המציאות, בהתחלה ובסוף כעין להעלותנו מהנמיכות שבעולם). אז בא חג סוכות שהוא מוריד את חיבור בנ"י והתורה אל המציאות הארצית – לקדש את העולם בפועל, לכן זה כנגד הזמן שהיו במדבר, בחיי היומיום, אמנם זה כנגד ענני הכבוד שהקיפו אותם, אבל התרגלו אליהם וכבר לא ראו בזה כנס (ולכן העזיו לחלוק על משה וה' כמה פעמים), ובכ"א זה כנגד ענני הכבוד שנתנו להם להתקיים במדבר, שכך יכלו לחיות את חיי המעשה הרגילים שלהם; וזה היה נס קבוע ולא גילוי מיוחד יחד עם גילוי ה' גדול כבפסח ושבועות. לכן גם המצוה היא לחיות חיי מעשה רגילים בסוכה, להראות שהכל מחובר לקודש, שאנו מעלים את הכל לקדושה – את כל המציאות. (לכן זה שבוע כנגד העולם, שמתחיל ביו"ט ואח"כ חול המועד, שממשיך קדושה [יו"ט] מלמעלה לחיי העולם הטבעיים ושם נשאר כדי לתקנם ולהעלותם לקדושה. לכן אומרים בכל יום הלל והקרבנות משתנים שהם כנגד שבעים אומות, ויורד כטומאה שיורדת מהעולם – שכיון שמקדשים את העולם אז הטומאה מתבטלת, שזהו גילוי של הנעשה במציאות בעולם. לכן גם יש מצוה לישון בסוכה, שזה גילוי מצוה שבכל יום ויום, כגילוי לשבוע שלם כנגד כל הבריאה אותה אנו מקדשים). לכן זה לאחר יוה"כ בו משה הוריד את התורה אלינו, שזהו שלאחר שהוריד אנו יכולים לקיימה ולתקן את העולם, וכך לאחר יוה"כ מגיע חג סוכות (בסמוך לו ולא מיד, כיון שגם לימוד התורה למעשה לא נעשה ביום אחד, אלא קיבלו במשך המדבר את התורה למעשה כל פעם קצת). לכן מצות שמחה בחגים נלמדת מסוכות לשאר החגים, כיון שהיא כנגד המעשה בפועל בעולם, שכך מטהר ומקדש את העולם וכך יכול להתגלות שמחה מהקדושה, וזה מגיע על בסיס חיבור בנ"י והתורה שנתנה לנו, ולכן מסוכות זה מתגלה גם לשאר החגים. לכן בשאר החגים אין קשר כלל לגוים ואילו בסוכות יש קצת קשר גם לגוים – בהקרבת שבעים הפרים ובעוד דברים (ראה ב'תורת המועדים', 'האוניברסליות של חג הסוכות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כיון שבחיבור בנ"י והתורה אין קשר כלל לגוים, שזה החלק העליון שחיבורו מעל המציאות, ואילו בסוכות אנו מורידים לעולם ולכן משפיע ומתגלה גם על הגוים. לכן חלקו חז"ל האם הסוכות הם כנגד ענני הכבוד או סוכות ממש, שבזה יוצא שיש גילוי כנגד המציאות וכנגד הקדושה, שזה משלים את זה, כרמז שאנו באים בסוכות להכניס את הקדושה לתוך המציאות (בחיבור הדברים מוכח שה' שומרנו ומצילנו מהצרות שבאים עלינו [ראה 'לזמן הזה', 'בצל אורה של הסוכה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א], שגם זה גילוי של הקדושה בהתגלותה בעולם, שלכן ראוי שה' יצילנו בעולם [דרך התגלגלויות כביכול פשוטות וטבעיות בעולם, כסוכה ממש, אבל בעצם זה נעשה ע”י השכינה ששומרת עלינו ומגלגלת כל זאת, כענני הכבוד במדבר]). לכן אצל עזרא התגלה בקשר לסוכות קידוש הארץ או ביטול יצה"ר של ע”ז (ערכין לב,ב), ששניהם מרמזים על קידוש המציאות – שזה גילוי של חג הסוכות. שקידוש הארץ זהו החלת קדושה במציאות הגשמית (שלכן מתחייב הגשמי במצוות), וביטול ע"ז זהו ביטול הטומאה החזקה במציאות בעולם (בפרט שהיו מעוותים את כח הקדושה לגילוי אל הטבע החומרי, שבכך עיוותו לטמא את הגשמי, ובביטול הע"ז בטל טומאה זו שנעשתה לגשמי). נראה ששלושת הרגלים הם כעין העמדה לפני ה' לקראת שליחותנו בעולם (כמו שאמרנו בהתחלה), כדי לישלח לתקן את העולם, לכן נראה שיש בזה גילוי כנגד שלושת המצות שהם מעמידות את העולם (שכך מחברים כח קדושה לתיקון העולם כולו). 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב [לא במקרה אמר זאת דווקא שמעון הצדיק, כיון שעד ימיו היה נר המערבי דולק תמיד {יומא לט,א} שזה הראה על השראת השכינה בישראל {שבת כב,ב}, שזהו גילוי של קידוש העולם ותיקונו להשראת שכינה; לכן דווקא הוא אומר מה הבסיס של העולם בקדושה, וממילא מה הבסיס החזק לקידוש העולם]). פסח זה כנגד בנ"י ולכן כנגד גמ"ח שבישראל, שבועות זהו חג מתן תורה ולכן כנגד תורה, וסוכות שזה המציאות בעולם זה כנגד העבודה, כיון שבקרבנות היו כל חלקי העולם – אדם (הכהן), חי (הקרבן), צומח (נסכים) ודומם (מלח), שמעלים הכל לקדושה; שזהו המשכן שכנגד בריאת העולם (תנחומא "פקודי" סימן ב) [לכן התפילות כנגד התמידים, שבתפילות אנו מתפללים שמונה עשרה על הדברים שבעולם, כדי לגלות בהם חיבור לה']. גם נראה שבתרו"מ אנו מגלים במציאות את הקשר לה' (שנותנים חלק לשם ה'), ולכן מהתורה חייבים דווקא בשלושה סוגים (כנגד שלושת רגלי העולם, והרגלים – החגים, וכן בנתינת תרו"מ אנו מראים שזה של ה', כעין הוכחה – רגלים לדבר, שהכל של ה'): דגן תירוש ויצהר. "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (במדבר יח,יב) [אמנם זה מחלוקת ראשונים האם רק שלושת אלו חייבים מהתורה או שמהם מרבים גם דברים אחרים. אולם גם לרמב”ם שזה מרבה דברים נוספים, בתורה נאמרו שלושת אלו (ומהם למדים לשאר), כדי לרמז כעין שהם הבסיס שמרמז לשלושת הדברים]. (שזה גילוי של מעשינו בעבודת ה', שלכן זוכים שה' יוריד לנו גשם ויתן לנו את הדברים האלו: "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" וגו' [דברים יא,יג-יד]. שכיון שאנו שליחי ה' אז הוא נותן לנו שפע כדי שנוכל לפעול לקידוש העולם). דגן כנגד פסח (שבו מבשילות השעורים) שכנגד בנ”י, שהדגן זהו עיקר כוחו של האדם, עיקר מזונו (ובפרט משפיע לדרגתו כמדבר [שמשפיעה לדיבור; ברכות מ,א]). תירוש כנגד שבועות, שביין מקדשים את הזמנים, שמעלים אותם מעל הזמן מכח הקדושה שקיבלנו בסיני (והצטוונו על הזמנים); וכן במבול היה מעמד קבלת שבע מצוות בני נח שהיה כעין דוגמית של מתן תורה (ראה 'תורת המקרא' “נח" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), וישר אחר המבול נח השתכר מיין (אולי השתכר כדי להרגע מהכאב שלו על הנעשה במבול). יצהר כנגד סוכות, שבשמן מאירים את כל העולם עד לפרטים הקטנים ביותר, שמעלים הכל לקדושה דרך קיום תו"מ ("כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג). זה לפי הסדר שבפס' בתרומה: “ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח,ד). אמנם אפשר גם ע"פ הסדר שנאמר בתרומה גדולה: “כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (במדבר שם), שבו מתחילים מיצהר, שנראה שהוא כנגד סוכות (ומתחיל בסוכות כיון שבתשרי מתחילה שנה לגבי תרו"מ [שאף ט"ו בשבט קשור לזמן החניטה של השנה שמתחילה בתשרי]) שמרמז על הגעת הקדושה לכל מקום כמו שאמרנו קודם (וזהו “וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" [שמות כג,טז], אסיפת מעשיך – כרמז לכל הדברים כולם, שהכל מתקדש). תירוש כנגד פסח שהוא גילוי בנ"י, שביין רואים את ההבדל בין בנ"י והגוים: ' … אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות. אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות' (מגילה יב,ב). דגן כנגד שבועות ("וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" [שמות שם]), שהדגן קשור לדעת (ברכות מ,א), ולכן מכוון לדעת ה' המתגלה בתורה ('נובלת חכמה של מעלה – תורה' [ב"ר יז,ה]), ויש חמשת מיני דגן, כרמז שאת כל התורה, כל חמשת החומשים, קיבלנו מכח מעמד מתן תורה; וכן רומז שחמשת חומשי התורה גנוזים בעשרת הדברות שקיבלנו בסיני (יר' שקלים ו,א). [אולי רמז בלימוד לסכך: 'כי אתא רבין אמר ר' יוחנן: אמר קרא (דברים טז, יג) "באספך מגרנך ומיקבך", בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ... רב אשי אמר: מגרנך ולא גורן עצמו, מיקבך ולא יקב עצמו' (סוכה יב,א), כרמז שהסוכה היא כנגד יצהר, כשמעליה זהו פסח ושבועות - דגן ותירוש, שהם היסוד שממנו ממשיכים לקידוש העולם בסוכות. לכן הסכך שמלמעלה הוא מגורן ויקב, שזהו מעל כעין פסח ושבועות, ותחתיו יושבים ודרים כבית במציאות הגשמית לפרטיה כדי לקדשה, שזהו סוכות (כיצהר). לכן מגורן ולא גורן עצמו וכן ביקב, כרמז שזה לא כנגד עצמם שכנגדם זה פסח ושבועות, אלא סוכות כנגד יצהר].