האברבנאל (דברים טז) מביא שחג הסוכות הוא להודות לקב"ה על הארץ ותבואותיה, ולכן החג שבוע כנגד שבעת המינים שנשתבחה בהם א”י; ומו"ר מרן הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מרחיב בזה ומראה את הקשר של סוכות וא"י, בראיות ובמהות שבסוכה ובא"י כל המציאות היא קודש – גם הגשמי מואר בקודש ('לזמן הזה', תשרי, 'סוכות וא"י'). נראה להוסיף שיש שלוש רגלים, ומסוכות לומדים את השמחה בחגים, כעין רמז שממנו מתגלה השלמות והגילוי במציאות, שיש חיבור של בנ"י (פסח) עם התורה (שבועות) וזה בא לידי גילוי בעולם בסוכות-בארץ, שמתגלה במציאות הגשמית – ולכן בו מתגלה השמחה במציאות הגשמית ומאיר גם לשאר, שדרכו מתגלה על שלמות הקדושה ומוארים גם האחרים דרכו בשמחה בגשמי כיון שכולם יחד פועלים לגילוי קדושה בעולם. זהו שלוש רגלים, כרמז לשלוש רגלים של קדושה שעליהם עומד העולם (אבות א,ביח), שמתגלה הקדושה לקיום המציאות, שזה ע"י גילוי תורה בעולם. לכן סוכות זה כנגד שבעת המינים שזה עניין גשמי אבל בו מתגלה החיבור לשכינה, חיבור בין שמים וארץ (ב"ח, טור סימן רח), ולכן בו מתגלה בעומק רמזים לענייני קדושה ומצוות (סוכה ה,ב-ו,א). לכן גם בא"י יש גילוי של שבעת העממין, שהם עבדו ע"ז בכוונה ('דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן' [חולין יג,ב]. ואמנם מכאן למדו שגם בארץ אינם כ"ך אדוקים, אלא שזה נאמר על זמננו ולא על פעם שעבדו ע"ז ממש. וממילא כיון שיש הבדל בחיבור לע"ז בין א"י לחו"ל בזמן חז"ל, כך נראה שגם בזמן המקרא היה הבדל באדיקות, שכולם עבדו ע"ז אבל היה הבדל בחיבור שכאן עבדו חזק יותר מכולם. זהו שאומרים חז"ל: '"את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים", מגיד הכתוב שהיו הכנענים שטופי בעבודת כוכבים יותר מכל הבבליים' [ספרי; דברים יב,ב]. וזהו שאומר הרמב”ם: 'היא שצונו להרוג שבעה עממין שישבו בארץ כנען ולאבדם, שהם שורש עבודה זרה ויסודם הראשון' [ספר המצוות, עשה קפז]), כיון שגם הם בפנימיותם הרגישו את החיבור הרוחני, ולכן כיון שהם נטמאו והלכו אחר הע"ז אז הם התעמקו בה והתחברו לה ביותר; שכח המשיכה הרוחנית התגלה אצלם לע"ז. לכן זה מתגלה כנגד שבעת המינים שהשתבחה בהם א"י, שזהו גילוי קדושה אצלנו, ואצל העממין זהו גילוי טומאה. לכן מה שמביא האברבנאל שזה כנגד שבעת המינים מתחבר עם היר' שלומד על ישיבה בסוכה מדימוי לכיבוש הארץ, שחי את חייו בסוכה: 'כתיב (ויקרא, כג) "בסכת תשבו" ואין תשבו אלא תדורו, כמה דאת אמר (דברים, יז) "וירשתם אותה וישבתם בה", שיהא אוכל בסוכה ומטייל בסוכה ומעלה כליו לסוכה' (יר' סוכה ב,י). שכיבוש הארץ ובפרט משבעת העממין זה כעין גילוי של שבעת המינים, שמלמד על גילוי הקדושה בארץ שזה מתגלה בגשמי (שיש משיכה לרוחני בשל גילוי הקדושה כאן), ולכן אצלם בטומאתם זה התגלה שהם משכו את זה לגשמי ממש – שעבדו ע"ז שזה לעבוד את הטבע הגשמי בעולם כאילו הוא רוחני, ואילו אצלנו זה לקדש את העולם להעלותו לרוחניות וקדושה. לכן זה בגילוי של שבע כנגד בריאת העולם (בשבעה ימים). לכן נראה שהגרגשי יצא מהארץ (דברים רבה ה,יד), שבזה כעין גילוי רמז שבשבוע הבריאה בשבת לא היה בריאה גשמית (אלא מנוחה) וזהו שאין גילוי של חולין של האומות בארץ, ולכן הגרגשי יצא ונשאר מנוחה מלכבשו במציאות הגשמית. לכן סוכות מתגלה בתשרי שבו מציינים את בריאת העולם בר"ה (ואפילו לדעת הר"ן, שלר"י שסובר שבניסן נברא העולם – ר"ה בתשרי משום גילוי הסליחה של יוה"כ; בכ"ז כיון שדנים את העולם אז יש גילוי של קרבה לה' וגילוי דין על מה נעשה בעולם בקידוש העולם הגשמי, ולכן אז מתגלה סוכות שהוא גילוי הקדושה בעולם הגשמי בגלוי). [נראה ששבעת העממין כנגד שבוע הבריאה, אבל לעתיד יהיה ארץ עשרת העממין, שהקדושה תתגלה יותר ולכן אז כבר לא יתגלה בעולם רק גילוי של שבוע ימים, אלא יתעמק ויתגלה הפנים שלהם – עשרת המאמרות, ולכן כנגדם עשר עממין וגילוי של קדושה רבה יותר בעולם שכך מתגלה על ארץ גדולה יותר תחתינו]. זהו סוכות שהיו במדבר כשיצאנו ממצרים: “בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג,מב-מג), שיציאת מצרים היתה בשביל לבא לא"י במקום העממין: “וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי" (שמות ג,ח); לכן סוכות מרמז על הסוכות שישבנו בצאתנו ממצרים בדרך לא"י, שזה מרמז על א"י ועל כיבוש הארץ וטוב הארץ (שכל אלו בפס' בשמות), לומר שיוצאים ממצרים ממקום הע"ז לא"י מקום הקדושה, וזה דרך הוצאת העממין עובדי הע"ז ונחלה וחיבור לקדושה שאנו מגלים במציאות כמו שמתגלה בטובה ופירותיה (ש”ודבש” מרמז על שבעת המינים שמסתיימים ב”ודבש”). לכן זהו "האזרח" כרמז ליושב במקומו בארץ, שזהו המהות שמתגלה בסוכות כנגד ישיבתנו בארץ, וכל ההליכה במדבר עם הסוכות היתה כדי להכין את בנ"י לקראת הכניסה לארץ, שבהכנה זו קמו דור חדש הראוי ליכנס לארץ. קם דור שלא מפחד להילחם בעממין (ראב"ע; שמות יד,יג), וכבר לא קשור להתנגדות לכניסה לארץ שהיתה בחטא המרגלים (שפחדו מהגשמיות שבארץ); שכל זה נעשה ע"י שחיו במדבר תחת ענני הכבוד – מוקפים שכינה, שכך התרגלו לקשר לחיי קודש בעולם. לכן נראה שיש מחלוקת על הסוכות: 'דתניא: (ויקרא כג, מג) "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר. ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם' (סוכה יא,ב), ששני הדברים היו (אלא שכל תנא הדגיש מה לדעתו העיקר) ובכך התרגלו שבמציאות הגשמית יש חיבור למציאות של שכינה, שכך זה גם בא"י, ולכן בכך התרגלו לגילוי א"י והתחברו לכיבושה ונחלתה, ולכן גילוי שכנגד הסוכות במדבר זה בעצם החיבור לא"י. לכן הסוכה קשורה להגנה, שיש בה גילוי של קדושה בגשמי וממילא מבטלת את כח הרע שבא מהטומאה והחטא; לכן מביאה הגמ' (על זמן עזרא): 'דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה ואגין זכותא עלייהו כי סוכה' (ערכין לב,ב), שיש גילוי של הגנה ע"י ביטול כח הטומאה בעולם, וזה התגלה בסוכות ובביטול הע"ז, כיון שסוכות קשור לכיבוש ונחלת הארץ ובביטול שבעת העממין שהם שורש הע"ז בעולם (ולכן התגלה בימי עזרא [שנחלו אז את הארץ בחזקה] כעין רמז לזה). אולי אפשר שבעממין רמז לשבעת המינים: חיתי מלשון חיטה. אמורי מלשון דיבור מרמז על שעורה, שדגן מביא כח לדיבור (ברכות מ,א). כנען מרמז על גפן, שכנען קולל בעקבות מעשיו שעשה כשנח השתכר מהיין (בראשית ט,כה). גרגשי מרמז על תאנה, שהיא מבשילה פירותיה בזמנים שונים (שבת סח,א), כך שכעין מתגלה (כפרי בשל) במקומות שונים בעץ, שכך הם יצאו מהארץ למקום אחר (וגם שמו כעין 'גר-גש' שהיה 'גר' בארץ ובעצמו הלך בשל האגרות שיהושע שלח שיכולים ללכת, כעין 'גש' הלאה). פרזי מרמז על רימון שיש בו גרעינים-פירות רבים, כעין מפריז בגרעיניו-פירותיו. יבוסי רומז על זית שמן, כרמז לאור התורה (“נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג]), שהיבוסי היה בירושלים שהיא מקום התורה (“כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם” [ישעיהו ב,ג]). חוי רומז לתמר-דבש, שהוא טעים, כרמז לנחש שפיתה את חוה בעץ הדעת, שכך חוי רמז לחוה: '"ויקרא האדם שם אשתו חוה”, ניתנה לו לחיותו ומיעצתו כחויא' וכו' (ב"ר כ,יא). (אמנם אין בשום מקום פס' של סדר שמות העממין שהוא מסודר ע"פ הסדר של שבעת המינים. מצאנו סדר קרוב לסדר שע"פ הדימוי לשבעת המינים: "החתי והאמרי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי" [דברים כ,יז]. “חתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי" [שם ז,א]. רק שיש הבדל בסוף שהיה לכאורה צ"ל ע"פ הסדר 'יבוסי וחוי', וכן הגרגשי שמופיע בפרק ז' אינו במקום. אלא שבגילוי של הגרגשי [פרק ז] אולי הוקדם כדי לרמז שיצא מהארץ מעצמו, ולכן הוקדם כדי לבטא שה' “ונשל גוים רבים מפניך", אבל לא הובא ראשון אולי כדי להקדים ב"החתי" כמרמז על פחד ["חתת”] ומלחמה – "ויסעו ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבתיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" [בראשית לה,ה], כעין רמז שמפחד מה' במלחמה הגרגשי עזבו – ודוחק. ומה שהוקדם חוי ליבוסי אולי כרמז שחוי מרמז גם לנחש [חויא], כרמז שאם בא לך יצה"ר אז משכהו לתלמוד תורה [רמז ביבוסי] – לבהמ"ד [סוכה נב,ב]. או שנאמר שלא כדברינו אלא שחוי מרמז לנחש [חויא] ויצה"ר, שנגדו זה תורה [שם], שזהו זית שמן הרומז ל"נר מצוה ותורה אור"; ויבוסי מרמז לדבש, כרמז לירושלים מקום התורה "ודבר ה' מירושלים" – שלומדים תורה ומפיצים הלאה, כרמז ל"דבש וחלב תחת לשונך" [שה"ש ד,יא]).