רבים מכירים את השיר 'סוכה קטנה', המתאר אב שבנה סוכה קטנה שרועדת ונעה מהרוחות, הנרות עוד מעט כבים, ופתאום הבת הקטנה ואומרת: "אבא, הסוכה עוד מעט מתמוטטת". והאב משיב לה: "אל תדאגי, בתי, היא עומדת כך כבר אלפיים שנה ועדיין היא איתנה".

שיר עממי זה מבטא את הדרך שבה הביטו יהודים על אירועים והתרחשויות. אין-ספור פעמים בהיסטוריה היהודית היה נדמה שהנה תתמוטט סוכת דויד לבלי קום. במשך אלפיים שנות הגלות, ידעה הסוכה הזאת מעט מאוד רגעים של שקט ויציבות. רוב הזמן היא התנודדה ורעדה, וקיומה היה רווי חששות וחרדות. אבל בסופו של דבר היא עברה את הכול ונשארה איתנה.

בתחילת דרכו של העם היהודי הבטיח לנו בורא העולם: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם". זוהי הבטחה שלמרות כל הצרות והרדיפות, מהתבוללות ועד השמדה פיזית, עם ישראל איננו בר כליה והוא יתקיים לעד.

כשאנו יושבים בסוכה נזכור שלמרות הרעידות והטלטלות, הסוכה הזאת כבר ראתה הכול ועמדה בכול, וב"ה היא מתקדמת, בדרכה המפותלת והנסתרת, אל הגאולה האמיתית והשלמה.

(הרב מנחם ברוד)