'יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה' (משנה יומא ח,א). 'לא בארה התורה מניעה מאלו הדברים ביום צום כפור, אבל אמר הכתוב לשון עינוי חמש פעמים. אמר "שבת שבתון" (ויקרא כג, לב), ואמר "שבת שבתון" (ויקרא טז, לא), ואמר "ובעשור לחדש" (במדבר כט, ז), ואמר "אך בעשור לחדש" (ויקרא כג, כז), ואמר "והיתה זאת לכם" (ויקרא טז, לד), ובאה הקבלה כי באו לאסור חמשה דברים מהנאת הגוף, והם האכילה והשתיה והרחיצה במים וסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת עינוי לפי שהם רמזים ואסמכתות, ועיקר איסורם קבלה. וכולן יתחייב העושה אחת מהן מכת מרדות, וזהו עניין אמרם אסור, מלבד האכילה והשתיה שהוא חייב כרת כשאכל שיעור הנזכר, ואם אכל פחות מכשיעור הוא אסור וחייב מכת מרדות. אמר השם יתברך בעונש העינוי "והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה" (ויקרא כג, ל), ובאה הקבלה דבר שהנפש תלויה בו זו אכילה ושתיה' (פירוש הרמב”ם). מהתורה האיסור ביוה"כ הוא אכילה ושתיה, וגזרו חכמים גם על שאר העינויים (אמנם יש שסוברים שכל חמשת העינויים אסורים מהתורה). נראה שחמשת העינויים באים ביוה"כ כדי לכפר וליטהר ולהתחבר לתורה כראוי, שהרי יוה"כ קשור בקבלת הלוחות עם התורה, שאז גם צמו: '"ויפסול וישכם משה בבקר ויעל”. עשה שם אלול כלו ועשרה מתשרי וירד בעשור, והיו ישראל שרויים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה "סלחתי כדבריך”. וקבעו הקדוש ברוך הוא יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר" (ויק' טז ל)' (תנחומא "כי תשא" סימן לא). כך שהתענית של יוה"כ היא כגילוי על יוה"כ שבירידת הלוחות, שכך משפיע לדורות כפרה (וכן בגמ': 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' [תענית ל,ב]), ואנו עושים כעין הנעשה אז כדי להתחבר בשלמות לגילוי הכפרה שנקבע אז; ולכן צמים כמותם (והוא האסור מהתורה). לכן גם מובן שהיו בנות ישראל יוצאות בבגדי לבן וכו', והביאו במשנה: 'וכן הוא אומר: (שיר השירים ג) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו”. ביום חתונתו, זו מתן תורה' וכו' (משנה תענית ד,ח). 'זה מתן תורה – יוה"כ שבו נתנו לוחות אחרונות' (ברטנורא [וכן רש"י בגמ' תענית כו,ב]). שיש גילוי של כעין חתונה עם התורה, ולכן מגלים כנגד זה ביוה"כ במעשים של ענייני חתונה בשידוכים (ומה שממשיכה המשנה: 'וביום שמחת ליבו, זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו, אמן', זה כרמז שאת גילוי השידוכים כמתן תורה נעשה בזמן שביהמק"ד היה קיים כנרמז בהמשך הפס', שדווקא כשיש מקדש שאז מתגלה החיבור לקבלת התורה בשלמות, אז ראויים גם להראות את עניין השידוכים כנגד מתן תורה שביוה”כ). נראה שראו כגילוי לזה במעשה הכה"ג שהוא עיקר העבודה ביוה"כ, והוא טובל חמש פעמים, ומקדש עשרה קידושים: 'חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום' וכו' (משנה יומא ג,ג). שראו זאת כרמז לחמשה חומשי תורה ועשרת הדברות שקשורים זה בזה – שכל התורה כלולה בעשרת הדברות: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא' (יר' שקלים ו,א). (אולי על דרך הרמז לכן תקנו קריאת יונה ביוה"כ, שיש לזה כמה סיבות [ראה 'לזמן הזה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א], אולם אפשר בנוסף לטעמים שקבעו, שיש כרמז שהתורה והלוחות מחוברים בגילוי של כעין ים, ולכן רומז לסיפור יונה שהיה בו גילוי של ים בעניין שמיעה בקול ה'; ולכן זה מתאים ליוה"כ בו מתגלה חיבור הלוחות והתורה – שעכשיו ביוה"כ הורדו הלוחות לישראל מסיני יחד עם כל התורה, ולכן רואים ישראל שהם יחד [שלא כשמיעת הדברות ששמעו רק את עשרת הדברות {ואף לדעות ששמעו רק שתי דברות ראשונות, נראה שהם קלטו שיש עוד דברות שנאמרות רק שהם אינם שומעים ומבינים. ואף אם לא ידעו על שאר הדברות, בכ”ז שמעו שתי דברות ולא ידעו שהדברות כוללות את כל התורה}], ולכן מתגלה עכשיו העניין שהלוחות הם כים לתורה – וזה מתאים לקריאת יונה שבו עניין ים ושמיעה בקול ה' כמו ששומעים בקול ה' בתורה). זהו כטבילה וסביבה קידושים – שקשורים יחד (כדברות וסביבם כל התורה), ובמים כעין גילוי לתורה המשולה למים: 'דתניא (שמות טו, כב) "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים"' (ב"ק פב,א) [אולי לכן יש גילוי של צום ביוה”כ כעין רמז שיש צמא למים כצמא לתורה]. נראה שאכילה ושתיה כנגד ספר דברים שהוא משנה תורה שנאמר ע"י משה שהוא זה שעמד לכפר על ישראל (על העגל, שעל זה נתנה הסליחה ביוה"כ, וכן הוריד את הלוחות השניות), וכן בספר זה מופיע נוסח הלוחות השניות (ראה 'תורת המקרא' “יתרו" ו"ואתחנן" אות ב, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) שאותם משה הוריד ביוה"כ. וזה אכילה ושתיה (שהם שנים שהם אחד) כרמז שיש בו עוד דברים, שהוא כולל גם את כל התורה בהיותו משנה תורה – שככולל את כל החומשים [ולכן הוא עיקר האיסור עינוי שבתורה, כנגד כל התורה] (ולכן כשנאמר איסור אכילה ושתיה ביוה"כ זה היה לפני שנאמר ספר דברים, כי יש בו חלק שבכל חלק בתורה שנאמר גם קודם; ועוד שמראש הלוחות כללו את כל התורה שתנתן ולכן כולל את ספר דברים שיאמר בהמשך). גם רומז שבחמשה (עינויים) יש כעין רמז לכפל (שאכילה ושתיה זה העיקר ולכן בו זה מתגלה בשביל הכל) [שיוצא כעין עשר], רמז שבלוחות יש עשרה (דברות) שהם קשורים לחמשה (חומשים), והדברות עצמם נכתבו כעין חמש כנגד חמש (מכילתא מסכתא דבחודש, פרשה ח) כרמז לגילוי חמשה (חומשים) של התורה, שכשמעמיקים (שאז מדמים בלימוד בין הדברות) מתגלה שמתפרט מהדברות לכל התורה (שבחמשה חומשים). אולי רמז בלימוד שאי אכילה ושתיה זה עינוי: 'הרי הוא אומר (ויקרא כג, ל) "והאבדתי את הנפש ההיא", ענוי שהוא אבידת הנפש. ואיזה זה? זה אכילה ושתיה' (יומא עד,ב). שבזה יש גם כעין רמז לספר דברים שנאמר סמוך למיתת משה – שזהו איבוד הנפש. ועוד לימוד: 'דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן ענוי, ונאמר להלן ענוי, מה להלן ענוי רעבון אף כאן ענוי רעבון' (שם), 'ונאמר להלן עינוי: "ויענך וירעיבך"' (רש"י). ופס' זה (דברים ח,ג) נאמר בהקשר לכניסתם לארץ, שיזכרו את הנעשה במדבר (דברים ח). (גם הלימוד לשתיה למדו מהנאמר בדברים יד,כו [יומא עו,א], שזה נאמר בהקשר כשיהיו בארץ – במצוות מעשר); כך שרומז שקשור לספר דברים שנאמר בסמוך לכניסתם לארץ. איסור רחיצה, נראה כנגד ספר במדבר, שאדם ההולך במדבר מתלכלך ולכן מנקה רגליו כשמגיע למקום ישוב, כמו שבמלאכים אצל אברהם הוא נתן להם לשטוף את רגליהם לאחר ההליכה (וכן אצל לוט). והלימוד הוא: 'ואב"א רחיצה דאיקרי ענוי מנא לן? מהכא - דכתיב (מלכים א ב, כו) "ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדך כי איש מות אתה וביום הזה לא אמיתך כי נשאת [את] ארון ה' לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי", וכתיב ביה בדוד (שמואל ב יז, כט) "כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר". רעב מלחם, וצמא ממים, עיף ממאי לאו מרחיצה? ודילמא מנעילת הסנדל? אלא אמר ר' יצחק: מהכא (משלי כה, כה) "מים קרים על נפש עיפה". ודילמא משתיה? מי כתיב בנפש עיפה?! על נפש עיפה כתיב' (יומא שם), הרי שלמדו ממה שנאמר שאמרו אנשי דוד כשהלכו במדבר, ולכן כרומז על ספר במדבר (שזהו סיפור ההליכה במדבר); וגם בפס' במשלי יש כרמז שאומר “מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק”, שדומה לשמועה טובה מארץ רחוקה, כעין רמז להליכתם במדבר במרחק, וכעין הליכה לארץ ישראל שנמצאת רחוק והיא טובה. סיכה כנגד ספר ויקרא שהוא תורת כהנים, והכהנים נמשחו (בזמן המדבר) להתקדש לעבודתם, וכן מושחים כה"ג בשמן. והלימוד הוא: 'וסיכה מנא לן דאיקרי עינוי? דכתיב (דניאל י, ג) "לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי"' וכו' (יומא עו,ב), ודניאל התענה בשל ביטול בניית המקדש: '"בימים ההם" וגו' – על כי ראה שצוה כורש לבטל בנין הבית אחר שנתן רשות לבנותה, כמ"ש בספר עזרא לזה היה מתאבל' וכו' (מצודות; דניאל י,ב); כך שמרמז על ענייני המקדש שזהו ספר ויקרא. נעילת הסנדל, נראה כנגד ספר שמות, שהלימוד הוא: 'ונעילת הסנדל מנא לן? דכתיב (שמואל ב טו, ל) "ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי (והולך) יחף"' וכו' (יומא עז,א) שזה נאמר כשדוד ברח מפני אבשלום, שזה כרומז על ספר שמות שבנ"י היו בגלות מצרים (ופותח ב"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" [שמות א,א], שכך יצא דוד ממקומו עם אנשיו; ומיד נאמר "ודוד הגיד לאמר אחיתפל בקשרים עם אבשלום ויאמר דוד סכל נא את עצת אחיתפל ה'” [ש"ב טו,לא], כעין שבמצרים יעצו לפרעה איך להזיק לבנ"י). וכחלק מהלימוד למדו מהפס' בירמיהו: 'אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא (ירמיהו ב, כה) "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה", מנעי עצמך מן החטא כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף' (יומא שם), שהפס' נאמר נגד הע"ז, שלא יענשו לרדת לגלות: "מנעי רגלך מיחף" - זו היא מדתך כפרא האוהבת לנוע, נביאי אומרים ליך מנעי עצמך מעכו"ם שלא תלכי יחף בגולה ומנעי גרונך מלמות בצמא' (רש"י). שזה כרמז לספר שמות שהיו בגלות מצרים, וכן שם נטמאו בע"ז (עד שער המ"ט). תשמיש המיטה, נראה שכנגד ספר בראשית, שהם אבותינו שמהם יצאנו; ואף הלימוד הוא מהנאמר אצל האבות: “תשמיש המטה דאיקרי ענוי מנא לן? דכתיב (בראשית לא, נ) "אם תענה את בנותי ואם תקח נשים”, אם תענה מתשמיש ואם תקח מצרות' (יומא עז,א-ב). [אולי גם אפשר (ע"פ הסדר – מהתחלה) שאוכל ושתיה זה הבסיס לקיום, וזהו כספר בראשית שהוא ספר האבות שהוא היסוד לקיומנו, בגשמיות וברוחניות; ולכן יש בזה אכילה ושתיה – שנים שהם אחד, כנגד האבות והאמהות שהיו יחד. רחיצה כנגד ספר שמות שבו נפלנו למ"ט שערי טומאה ונטהרנו מזה, כעין מקוה המטהר בטבילה – רחצה בו. סיכה כנגד ספר ויקרא ספרם של הכהנים (כמו שאמרנו. וכן רמז שיש נסכים של שמן בקרבנות). נעילת הסנדל כנגד ספר במדבר, שההולך בדרך שם נעלים מפני האבנים והרמשים המזיקים. תשמיש המיטה כנגד ספר דברים – שיכנסו לארץ ויפרו בה (לעומת ההליכה במדבר שהדרך 'ממעטת פו”ר' {רש”י; בראשית יב,ב}, וכן במשך הדורות יפרו מאוד בארץ)].