מהתורה יש מצוה לתקוע בשופר תשעה קולות, שלוש פעמים של תקיעה-תרועה-תקיעה; בעקבות ספק שנעשה מהו קול התרועה, תיקן רבי אבהו שאנו נתקע בתור תרועה גם שברים, וגם תרועה, וגם בשברים-תרועה, וכך יצא 30 קולות (ר”ה לג,ב-לד,א). בעקבות שיש סדר תקיעות שהיו תוקעים 30 תקיעות לחולים וכדו' לפני התקיעות שבתפילת מוסף (תקיעות דמיושב), ויש גם את התקיעות הרגילות (תקיעות דמעומד), יוצא שאנו תוקעים 60 תקיעות. על ריבוי קולות אלו אומרת הגמ': 'ואמר רבי יצחק: … למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן' (שם טז,א-ב). 'כדי לערבב – שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו' (רש"י). 'כדי לערבב את השטן. פירש בערוך [כדאיתא] בירושל': "בלע המות לנצח" וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". כד שמע קל שיפורא זימנא חדא, בהיל ולא בהיל; וכד שמע תניין אמר: ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול, ומטא זימניה למתבלע, ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא' (תוס'). (ורוב ישראל נוהגים לתקוע מאה קולות ע"פ האר”י ועוד). אמנם למדו כל זאת מפס' ומגזרות חז"ל, אולם נראה שיש בכל אלו גם רמזים. מהתורה יש תשעה קולות כרמז לזמן של חודשי ההריון, כרמז על הגעת אדם לעולם, שזהו ר"ה היום בו הגיע-נברא אדם הראשון, שבשופר אנו מכריזים על דבקות בה', על המלכת ה' בעולם (רס"ג) ועל חזרתנו בתשובה (שהשופר מרמז לחזרה בתשובה [רמב"ם הל' תשובה ג,ד]), לתקן את האדם שבא לעולם ואת העולם (שתלוי באדם); שכך מחדדים את יעודנו לקדושה לשנה החדשה. יש שלוש תרועות שהם המרכז וסביבם התקיעות, כרמז לשלושת אבות שמהם ממשיך להתגלגל קדושה בעולם, שהם המרכז לתיקון העולם שהכל יוצא מיסודם. שכל מה שאנו עושים זה כהמשך לכוחם (שהם נבחרו ע”י ה'), והם נתנו לנו את הכוחות לעמוד בעולם, שהתנסו ועמדו והלכו אחר ה' בשלמות, וכך אנו ממשיכים מכוחם. לכן כעין כנגדם זהו תרועה כעין בכי (ר"ה לג,ב), שהתנסו בקשיים (שאברהם התנסה בעשרה נסיונות, ואצל יצחק היה רעב והצטווה שלא לרדת מהארץ ברעב וכמעט נלקחה אשתו והיה עקר זמן רב ואף הוא עצמו הסכים להיות נעקד בעקידה, וליעקב היו הרבה קשיים כמו שאומר "מעט ורעים היו ימי שני חיי" [בראשית מז,ט]; וקשיים מביאים לבכי) ועמדו בזה, ומהם נמשך כח בעולם להיות ישר כרצון ה', שזהו סביבם – לפני ואחרי קול תקיעה ישרה. פס' התרועות שנאמרו בתורה (שמזה למדו  שלוש תרועות) הם שנים בר"ה ואחד ביובל; נראה שביובל יש במיוחד הדגשה על מעלת א"י (שזהו מצווה התלויה בארץ וחל בה כדיני שמיטה והקרקעות חוזרות לבעליהם), ולכן זהו כעין יצחק שבו במיוחד יש גילוי של א"י, שלכן נאמר לו שלא ירד מהארץ, לעומת אברהם ויעקב שירדו מהארץ, לכן כנגד יצחק נאמר ביובל שבו מודגש א"י, לרמז שבאבות יש אחד שבו מודגש במיוחד א"י. בעקבות הספק תוקעים 30 שזה כרומז לחודש, שבנ"י נמשלו ללבנה (סוכה כט,א) שמתחדשת: 'שהן עתידין להתחדש כמותה' (סנהדרין מב,א). לכן כיון שבעקבות הגלות באה שכחה במצוות שופר (כשיטת הרמב"ם. או כשיטת הגאונים שהיה נראה כסתירה בין המנהגים [רא”ש ר”ה ד,י; אוצר הגאונים ר”ה], שזה נעשה חזק במיוחד בעקבות הגלות שהתפזרו ולכן לא ידעו על מנהגים אחרים, וכן אז במיוחד חשוב לעשות שמירה לאחדות התורה [מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, 'לזמן הזה' תשרי, עמ' 189]), יש חשיבות להדגיש את העניין שאנו עתידין להתחדש כלבנה, לחזור לארץ ולחזור לשלמות בחיבור לה'. וכן רומז על שהאבות יסדו כח לשלמות, שזה נרמז בשלושים שזה שלוש עשריות, שעשר מרמז על שלמות. נראה (לחבר רש"י ותוס') שבששים קולות אנו מראים את דבקותנו במצוות (רש"י) ולכן מסתתמים טענותיו של השטן, שרואה בזה דבקות בקדושה ולכן מבין שבכח זה נתקן העולם ואין לו כח להתקיים, שלא יכול לקטרג, ובתיקון השלם יאבד לגמרי; לכן כשנסתתמים טענותיו רואה בזה התחלה של כח הגאולה, ולכן אז כעין מתערבב עוד יותר מגילוי כח הגאולה שנגלה מולו (הערוך ותוס' ע”פ היר'). נראה שהשופר נלמד מג"ש ליובל, לומר שבשופר יש כח להשמיע מעט מקול השופר שבקיבוץ גלויות, כמו שהשדות והעבדים חוזרים ביובל למקורם (העבדים לביתם והשדות לבעליהם המקוריים), כך בנ"י חוזרים לא"י, נפסק שעבוד כעבדים לאומות וזה דרך גילוי של שיבה לארץ (כשדות). לכן כשהשטן שומע את השופר פעם נוספת, זה מגלה בעולם חיבור חזק לשופר, ולכן מתגלה מזה קול של השופר של הגאולה, ולכן בזה נשבר כוחו של השטן לקטרג בשל גילוי של מעט מלעתיד לבא. שזהו שחושב שהגיע זמנו להתבטל – שחש שאין לו יותר כח בשל גילוי שלעתיד לבא, וזה קשור בפס' “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" (ישעיהו כז,יג), שזהו חזרת בנ"י לא"י. דבר זה נעשה ע"י שאנו שבים לארץ ופועלים ליישבה, שבכך מתחילים את כח הגאולה ('וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' [הכוזרי ה,כז]). לכן כשאנו תוקעים בשופר שקשור למעלת א"י – לגילוי יובל, זה מגלה גילוי של תקיעת השופר של הגאולה, שמביא לגאולה, שמאיר את הרצון ליגאל בלב בנ”י. דבר זה מתגלה במספר ששים (תקיעות), כרמז למספר בנ"י היסודי שזהו ששים ריבוא, וכן אנו נוחלים את הארץ בזכות ההבטחה לאבות, ושיא גילוי הארץ באבות זהו יצחק, שהוליד בגיל ששים את יעקב (בראשית כה,כו) שהוא המשך גילוי ישראל. לכן ששים מרמז על בנ"י שיצאנו מהאבות וקשורים לא"י (וכן שלושים כרמז לאבות, אז בכפול זה כעין הגילוי של הבנים כנגד המשך – תוספת על האבות), ולכן אנו קשורים לתיקון עולם (שעיקר התורה זה בגילוי א"י [ספרי עקב,מג], והאבות היו היסוד לתיקון עולם ואנו ממשיכים אותם [והם היו דבקים בא”י]) שיתגלה לעתיד לבא; וזה מתגלה בששים תקיעות, שזה מגלה על דבקות בשופר המגלה על דבקותינו בארץ, ומביא לשופר המקבץ נדחי ישראל לארץ (שמאיר את ליבות ישראל לשוב לארץ). כל זה כמובן יחד עם דבקות בתורה שדרכה מתחברים לרצון ה' ומתקנים את העולם; שהשופר הוא אחד ממצוותיה, ולכן דבקות גדולה בזה, שתוקעים ככל הסוגים כדי לצאת ידי חובה בשלמות גדולה (לצאת מספק או כדי לשמור על גילוי התורה באחדותה), ואף מכפילים – זה מראה על דבקות מעל ומעבר לתורה ולתיקון העולם (ותיקון עולם זה ע”י בנ”י שמקיימים תורה, ובפרט בא”י). דבר זה מתגלה גם ע"י שבנ"י ביציאת מצרים היו ששים ריבוא, שכך המספר ששים מרמז על בנ"י בחיבור לתורה (כמעמד מתן תורה), ובקשר לא"י, כמו שיצאו מגלות מצרים לא"י (וכך גם מגלה בעולם כח להאיר לבבות בנ"י לחזור לארץ מהגלויות). (אולי זהו 10 כנגד עשרת הדברות – כרמז לתורה, יחד עם א"י שמתגלה ביובל שזהו 50, יוצא יחד 60 כרמז לבנ"י שבאים לתקן את העולם לשלמות הקדושה וגילוי ה', כמו שהיה במעמד מתן תורה שהיו בשלמות הקדושה [עד שחטאו בעגל (ע"ז ה,א)]. שזה מבטאים בתקיעות האלו ובכך שוברים את כח הרשעה, כח השטן, ולכן הוא מרגיש שהגיע זמנו להאבד באיבוד כחו). אולי אפשר שבששים תקיעות נרמז על נשמות בנ"י, והתקיעות שופר מחזקות את גילוי הנשמה לפעול בעולם, שכעין מתחבר לשורשו, כעין היובל שנקרא ע"ש שחוזר לשורשו ('ועל דרך האמת "דרור" מלשון "דור הולך ודור בא" (קהלת א ד), וכן "יובל" שישוב אל היובל אשר שם שרשיו והיא תהיה לכם' [רמב”ן; ויקרא כה,י]). אולי בכך יש כעין גילוי של נשמות ישראל שבאות לעולם (כעין כמו שדרור ביובל זה כנגד "דור הולך ודור בא”), ולכן יש בכך גילוי של אוצר נשמות ישראל כאילו כבר מתקנות בעולם דרך חיבור עם אלו שכבר ירדו לעולם, וכך נעשה כעין ירידה מהעולם של הנשמות, וכעין חל כילוי הנשמות שבגוף, ולכן מגיע זמן הגאולה: 'דאמר רב אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר (ישעיהו נז, טז) "כי רוח מלפני יעטוף" וגו'' (יבמות סב,א). לכן כשהשטן רואה חיבור וגילוי של נשמות ישראל עם דבקות בתיקון העולם (שזהו נרמז בששים, כששים ריבוא נשמות ישראל, ובגילוי השופר כיובל), הוא רואה את הגאולה ובכך נסתתמות טענותיו מכח הטומאה שבעולם. רבים נוהגים לתקוע מאה תקיעות, מעבר לכך שמאה מרמז על שלמות, וכן כביטוי לבלי סוף (כמו שאומרים חז"ל 'אפילו מאה פעמים' [ב"מ לא,א] כביטוי לבלי סוף [כמו שהסביר מרן גדול הדור הגר"ח דרוקמן זצוק"ל זיע"א]). אולי זה גם מרמז על יראה, כמו שהשופר מביא ליראה (כדברי הרמב"ם שמעורר לתשובה), שזה נרמז במאה כרמז לפס' “מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בדרכיו ולאהבה אתו" וגו', שדרשו 'מה – מאה': 'תניא היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך"' (מנחות מג,ב). אולי כמו שאמרנו בשופר יש גילוי לא"י, לכן מאה מרמז על הציווי הראשון ללכת לא"י, שנאמר לאברהם “לך לך", שזה בגימטריה מאה. כמו"כ יצחק שמגלה על חיבור שלם בקדושה לא"י נולד בגיל מאה לאברהם (כמו שנרמז לו ב"לך לך" שיוולד לו בגיל מאה ['"לך לך", מהו לך לך? ל' שלשים כ' עשרים, הרי עולה בגימטריא ק'. רמז לו כשתהיה בן מאה תוליד בן כשר, הה"ד "ואברהם בן מאה שנה" וגו' (תנחומא "לך לך" סימן ג)], וזה קשור למעלת א”י, שדווקא בה יהיה לו זרע [רש”י; בראשית יב,א]). אולי גם כרמז לשני יובלות (50X2), שהאדם זוכה לחיות במהלך חייו, שזה כרמז לחיבור שלם ליובל בחייו.