האבודרהם הביא את דברי רס"ג שיש עשרה טעמים בתקיעת שופר (והובא בשמו בחלק מהמחזורים): 'כתב אבודרהם בשם רבינו סעדיה: מה שצונו הבורא ית' לתקוע בשופר בר"ה יש בזה עשרה ענינים: הענין הראשון: מפני שהיום תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותו, וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא יתברך ביום זה, וכן אמר דוד "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה’”. הענין השני: כי יום ר"ה הוא ראשון ליו"ד ימי תשובה, ותוקעין בו בשופר להכריז על ראשינו, כמי שמזהיר ואומר: כל הרוצה לשוב ישוב, ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים, מזהירים את העולם תחלה בגזירותם, וכל העובר על האזהרה אין שומעין לו טענה. הענין השלישי: להזכירנו מעמד הר סיני, שנאמר בו "וקול שופר חזק מאד", ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע. הענין הרביעי: להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לתקיעת שופר, שנאמר (יחזקאל לג ד) "ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט". הענין החמישי: להזכירנו חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים, כמ"ש (ירמיה ד יט) "כי קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה”. וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש. הענין השישי: להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים, וכן אנחנו נמסור נפשינו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה. הענין השביעי: כשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא, כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד, כמ"ש (עמוס ג ו) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו”. הענין השמיני: להזכירנו יום הדין הגדול וליראה ממנו, שנאמר (צפניה א יד) "כי קרוב יום ה’ הגדול קרוב ומהר מאד" וגו’ "יום שופר ותרועה". הענין התשיעי: להזכירנו קבוץ נדחי ישראל ולהתאסף אליו, שנאמר (ישעיה כז יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" וגו’. הענין העשירי: להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה, שנאמר (שם יח ג) "כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו"' וכו''. עשרת הדברים הנ"ל הם דברים הקשורים בשופר ולכן מובן שזה מתגלה בתקיעת שופר. אולם לא מובן מדוע התורה צוותה דווקא על סוגי קולות התקיעה האלו, שהם תרועה (שזה שברים או תרועה או שברים תרועה) ולפניה ואחריה תקיעה (ר"ה לג,ב-לד,א)? בספר החינוך יש הסבר לקול התרועה: 'משרשי המצוה: לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה. וגם כן כיום ראש השנה שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו ז"ל (ראש השנה טז.) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפני ה' כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות או לאחת מן הגזירות כפי מה שהוא חייב. על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי א'ל חנון ורחום הוא נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם, וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובחטאים בשומעו קולות נשברים. כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע יבין לבבו ויבין בדברים, והיינו דאמר רבי יהודה (דף כו:), בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכור האדם בראותו אותו שיכוף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו. ומנהגן של ישראל כן'. ולפי זה אפשר שתוקעים לפניו ואחריו בתקיעה ישרה, לרמז על האדם שה' עשהו בטבעו ישר (וכן בקטנותו נחשב ללא חטא [שבת קיט,ב]), וכן בסוף נשמתו נשארת שהיא ישרה. או שהמטרה היא להתיישר לפני ה' מהחטא, ולכן מסובב סביבו בישרות, שזו המטרה והיעוד להיות ישר ע"י תיקון הרעה ע"י קול הנשבר שמחזירו בתשובה. אולם זה מסביר את הטעם של חזרה בתשובה, שזה כטעם השביעי שברס"ג, אבל מה יהיה על שאר הטעמים שברס"ג? אמנם אפשר שאין זה שכל טעם עומד רק לעצמו אלא יש כמה טעמים שלכן נצטוונו לתקוע בשופר, ונקבע בצורה זו ע"פ הטעם שיש בטעם השביעי. אולם זה דחוק. לכן נראה שבכל טעם יש גילוי של ישרות ושל בכי-חרדה באמצעו: בטעם א: בריאת העולם ומלכות ה'; העולם היה בתחילה מתוקן וזהו קול שופר ישר, אלא שהאדם חטא ופגם ועיוות בחטא עץ הדעת וזהו התרועה שהיא קול הבכי ושברון, אבל לעתיד העולם יתוקן, ולכן כנגד לעתיד לבא זהו שוב קול ישר. גם במלכותו של מלך, בתחילה יש התלהבות ושמחה, וכן בסוף זוכרים את מעשיו הטובים ומתפארים במלכותו עליהם, אולם באמצע יש קול בכי, שמלך פעמים שרודה באנשיו בשביל שלטון מלכותו, ולכן בתוך כלל הישרות וההנאה שמולך עליהם יש גם בכי של רדיה בשוטים (ולכן זה נרמז באמצע בתרועה של בכי). בטעם ב: עשי"ת מתחילים בר"ה שהוא יום חג שזה מתבטא בישרות וטוב (אמנם היו דעות בגאונים שפסקו שלכתחילה יש לצום בר"ה, ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א. אולם לרס"ג זהו יום חג שחובה לשמוח בו; ובכ"א הוא יום חג ומקרא קודש שיש בו מעלה של חיבור לה' בקדושה שזה מתבטא בישרות), ובסוף יש את יוה"כ שהוא "מקרא קודש" (ויקרא כג,כז) ובו אנו נעשים כמלאכים, שמתכפרים חטאינו (שם,כח), ולכן זה מתבטא בישרות. ובאמצע יש את הימים של החזרה בתשובה – של בכי, שזהו התרועה שבאמצע. וכן בעשי"ת יש בכי של החזרה בתשובה והכאב על חטאינו, אבל זה מלא בשמחה שה' נתן לנו מקום לשוב בתשובה ובפרט בימים אלו שה' קרוב אלינו (שזה משמח מאוד) ואנו יכולים להתקרב ביותר לה' ולהיות ישרים, ולכן התרועת בכי עטופה בישרות של התקיעה הישרה. בטעם ג: במעמד הר סיני, קודם אמרו "נעשה ונשמע" שזה מבטא ישרות לפני ה', וזהו קול התקיעה הישרה, אבל במתן תורה עצמו היה כפיה של ההר כגיגית (שבת פח,א), וכן פחדו וברחו: 'ואמר ר' יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר (תהלים סח, יג) "מלאכי צבאות ידודון ידודון", אל תיקרי ידודון אלא ידדון"' (שם, ב), וזה מתבטא בבכי וקושי של התרועה. ואז בקשו ממשה שיקבל את התורה בשבילם וכך משה עשה והביא את התורה, שבכך היה רוגע וזהו התקיעה הישרה שבסוף. (וכן היה את העגל שזהו בכי של שבר, כתרועה, אבל בסוף חזרו בתשובה ונסלח להם וירדו הלוחות השניים, שזהו גילוי של ישרות בתקיעה בסוף). בטעם ד: דברי הנביאים מלאים בתוכחות לישראל, שזהו בכי של צער התוכחה, אבל זה עטוף ברחמים גדולים: 'ולא עוד, אלא כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם. שכן ישעיה אומר: "על כן מעי למואב ככנור יהמו" וגו' (ישע' טז יא). וכן יחזקאל אומר: "בן אדם שא על צור קינה" (יחז' כז ב)' (תנחומא "בלק" סימן א). לכן זה מתבטא שעטוף בישרות כרמז לזכות ורחמים, וזהו התקיעה שלפני ואחרי. (או שבקריעת ים סוף ומתן תורה היו כל בנ"י נביאים, וזהו התחלה של גילוי נבואה בכלל ישראל בצורה חיובית וישרה, אבל בהמשך כשבנ"י חטאו הנביאים התנבאו להחזירם בתשובה מחטאיהם ולכן מרומז בתרועה של בכי וצער כנגד החטא, אבל לעתיד תחזור הנבואה ותתגלה בשל מעלת בנ"י שלעתיד, וזהו תקיעה כישרות שלעתיד). בטעם ה: המקדש נבנה בשמחה גדולה, ולכן מתחיל כנגדו בתקיעה כרמז לשמחה, אבל בסוף נחרב (וכן חטאו בו) ולכן זהו תרועה (בכי) שבאמצע, אבל ב"ה בקרוב יבנה המקדש השלישי שלא יחרב עוד, ויהיה בשלמות שזהו התקיעה שלעתיד. (או שבית ראשון היה בשלמות השכינה ולכן רמוז בתקיעה, אבל בבית שני היה חסרון של חמשה דברים של השראת שכינה [יומא כא,ב] ולכן הוא רמוז בתרועה של בכי על החיסרון, והבית השלישי יהיה בשלמות ולכן רמוז בתקיעה בסוף). או שהחורבן זהו צרה גדולה ביותר, ולכן תרועה, אבל עטוף לפני ואחרי בתקיעה כיון שעטוף בטובה, שנעשה לטובתנו: 'כתיב: (תהלים ע"ט) "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך". לא הוה קרא צריך למימר, אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף. ומה אומר "מזמור לאסף"? אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים. ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה"' (איכ"ר ד,יד). בטעם ו:  עקידת יצחק היתה קושי גדול ביותר לאברהם (ראה ב'לזמן הזה' תשרי, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שמאריך להראות את קושי העקידה שה' עשה כדי שיהיה ניסיון גדול ביותר), ולכן זהו הבכי של התרועה על שהולך להקריב את בנו יחידו אשר אהב; אבל עם כל זאת היה ליבו שלם לה' ולא הרהר כלל, וזהו שהיה עטוף בישרות שזהו תקיעה ישרה לפני ואחרי. בנוסף, כשיצחק נולד היתה שמחה גדולה ואורה גדולה בעולם, וזהו תקיעה בהתחלה, ובפרט שהוא ממשיך בעולם את דרך אברהם. בעקידה היה ניסיון כואב ולכן זהו תרועה של בכי, ובפרט שהיה בזה ביטול להמשך בית אברהם בתיקון העולם. אבל בסוף יש תקיעה ישרה כיון שיצחק התעלה והתקדש מכח העקידה עד שנעשה כמעלת קרבן  להמשך חייו (ב"ר סד,ג), וכן הוא המשיך את בית אברהם בעולם, שהוא חלק מהאבות שנקראו ישרים בחייהם, ולכן ספר המספר את חייהם נקרא ספר הישר ('מאי "ספר הישר"? א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, דכתיב בהו (במדבר כג, י) "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו"' [ע"ז כה,א]), לכן על המשך חייו יש תקיעה ישרה כישרות. בטעם ז: כבר הבאנו את שיטת החינוך בקול השופר שמתאים לשיטה זו. בטעם ח: יום הדין הגדול יהיה לעתיד לבא כך שכרגע אין את הבכי של החרדה והכאב של העונש של יום הדין הגדול (שגם אם יראים זה עדיין לא קרוב לחרדה שתהיה אז), לכן בהתחלה תקיעה רגועה, אבל אז תגיע התרועה שמסמלת בכי, מהקושי של יום הדין, אבל לאחריו יהיה תיקון עולם וקדושה וישרות בכל, ולכן תקיעה ישרה אחריו. בנוסף יש בזה גילוי שגם כשהקב"ה מעניש זה בא ממקור הטוב, כדי שנהיה טובים ולא כנקמה חלילה, ולכן התרועה של הכאב עטופה בתקיעה של ישרות. בטעם ט: בגלות יש שהשתקעו שם ולכן טוב להם שם (וגם למי שקשה עדיין נח לו במקום שהתרגל), וזהו תקיעה של ישרות בתחילה שמרגיש בנוח, והם עולים לארץ עם הקשיים שבהעברה ממקום למקום, וזהו תרועה כקול הבכי, אבל בסוף תקיעה ישרה, שמתגלה שאין כמו להיות בא"י שזה שיא הטוב והיושר (או בדומה, בהעברה ממקום למקום יש קושי [כמו שלאברהם היה ניסיון של "לך לך"] אבל זה לטובה גדולה ביותר, ולכן זה עטוף בתקיעה ישרה). בטעם י: בתחיית המתים יקומו אלו שחיו בעולם ומתו, כך שקודם היו חיים וזהו תרועה של שמחה שזוכה האדם לחיות, וכשנפטר בא הבכי על שנפטר שזהו קול תרועה, אבל עתיד לקום לתחיה וזהו תקיעה של שמחה. או שבתחיית המתים יקומו ישר קודם מתי א"י, שזהו שמחה ולכן תקיעה שיקומו בצורה טובה וישרה, אבל מתי חו"ל יצטרכו להתגלגל במחילות כדי להגיע לארץ כדי לקום לתחיה, שיש בזה קושי (אמנם בגמ' [כתובות קיא,א] מביאים שיתגלגלו דרך מחילות כדי שלא יהיה צער, אולם נראה שקצת צער יש, שלכן מובא בילקו"ש שיעקב לא רצה להיקבר במצרים 'שלא קבל עליו צער מחילות' [ילקו"ש רמז קנו. אמנם בגמ' הטעם הוא שחשש שלא יזכה, אולם נראה שלא לעשות מחלוקת, שגם בגמ' מוסכם שיש צער, אלא שלשיטתם אין היא כ"ך גדולה עד שלכן היה מבקש שיעלוהו לא"י, אבל גם הם מודים שיש בכך קצת צער]. ובכ"א נראה שכיון שלא יקומו ישר כמו בא"י אז יש בזה עצמו צער), ולכן תרועה כרמז שיש גם צער, אבל בסוף תרועה כיון שהכל יהיו שמחים בסוף בתחיית המתים.