בס''ד     פרשת כי תבוא: האם המברך 'העץ על יין יצא ידי חובה

פתיחה

בפרשה השבוע כתובה מצוות הביכורים, הכוללת הבאתם למקדש, וקריאת פרשיית הביכורים. המשנה במסכת ביכורים (פרק א') נוקטת, שישנם המביאים ביכורים אך אינם קוראים את הפרשייה. כפי שראינו בעבר (תצווה שנה ה') נחלקו הראשונים, האם נפסקו להלכה דברי המשנה הנוקטת שגר אינו יכול לקרוא (כיוון שבפרשייה מופיעות המילים 'אשר הנחלת לאבותינו'):

א. הרמב''ם (אגרת לרבי עובדיה הגר, עמ' רלג) סבר, שאין הלכה כדברי המשנה. ראייה לדבריו הביא מהירושלמי (א, ד) הכותב, שלמרות שהמשנה מציינת שגר לא יכול לומר את נוסח הביכורים שכן בנוסח זה נאמר "הארץ אשר הנחלת לאבותינו", ואבותיו הרי לא נחלו את הארץ, אין הלכה כדעה זו, אלא כדעת רבי יהודה הסובר שהוא כן יכול לומר, כיוון שאברהם נקרא אב המון גויים.

על בסיס אותו היגיון נקט, שאין מניעה שהגר יאמר בתפילה "אלוקינו ואלוקי אבותינו" או ''אשר בחר בנו מכל העמים'', שכן כל המתגייר ונכנס תחת כנפי השכינה, נחשב כבנו של אברהם אבינו שנבחר מכל העמים. כדבריו הדעה הרווחת באחרונים, וכן פסקו השולחן ערוך (נג, יט) והרמ''א (שם). ובלשון הרמב''ם:

''יש לך לומר הכל כתקנן ואל תשנה דבר אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל... ועיקר הדבר שאברהם אבינו הוא שלימד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה.. לפיכך כל מי שנתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב''ה כמו שהוא כתוב בתורה מתלמידיו של אברהם אבינו הוא.''

ב. רבינו תם (בבא בתרא פא ע''א ד''ה למעוטי) חלק וסבר, שהלכה כדעת המשנה הסוברת שהגר אינו יכול לומר "הארץ אשר הנחלת לאבותינו", ולכן הוא מביא ביכורים ואינו קורא פרשיית הביכורים. משום כך לשיטתו, כאשר גר מתפלל בלחש שמונה עשרה הוא אומר "א-להי אבות ישראל", וכאשר הוא שליח ציבור ומתפלל בקול בבית הכנסת אומר "א-להי אבותיכם".  

בעקבות פרשיית הביכורים, נעסוק השבוע בשאלה הנובעת מדין זה (וכפי שנראה להלן), האם הטועה ומברך על פרי העץ 'בורא פרי האדמה' בדיעבד יצא ידי חובה. כמו כן נעסוק בשאלה מה דין המברך על יין בורא פרי העץ במקום 'הגפן', והמברך על בשר 'בורא פרי האדמה' במקום 'שהכל'.    

מקור העץ

האם המברך בורא פרי האדמה על פרי העץ יצא ידי חובתו? הגמרא במסכת ברכות (מ ע''א) תולה דין זה במחלוקת רבי יהודה וחכמים בהלכות ביכורים. כדי שיתחייבו בהבאת ביכורים, צריך שמביא הביכורים יהיה בעלים על הקרקע בו גדלו הפירות, שכן כתוב בפרשה 'הארץ אשר נתת לי'. מה הדין כאשר יבש העץ עליו גדלו הפירות?:

א. חכמים סוברים שאין לקרוא פרשיית הביכורים, שכן לאחר שיבש האילן למעשה אין יותר חיבור ל'ארץ'. כתוצאה מכך, המברך 'אדמה' על פרי העץ לא יצא ידי חובה, שהרי עיקר הפרי שייך לעץ. ב. רבי יהודה סובר שהעיקר הוא הקרקע, לכן גם אם יבש האילן ניתן לומר הארץ אשר נתת לי. לכן יוצאים ידי חובה כאשר בירכו 'אדמה' על פרי העץ, שכן יש שייכות בין הפרי לבין הקרקע.

דעות הראשונים

להלכה פסקו התוספות (ד''ה רבי יהודה) הרשב''א (ד''ה מאן) והטור (או''ח רו) כדעת רבי יהודה, שהמברך 'אדמה' על פרי העץ יצא ידי חובה. נימוקם, שלמרות שבדרך כלל כאשר היחיד נחלק עם הרבים הלכה כדברי הרבים, כיוון שהמשנה במסכת ברכות (מ ע''א) מביאה את דעת רבי יהודה ללא חולק, משמע שהלכה כמותו. נחלקו הפוסקים בדעת הרמב''ם:

א. הרשב''א (שם) גרס בדברי הרמב''ם (ברכות ח, י) שהמברך 'אדמה' על פרי העץ לא יצא חובה, וכדעת חכמים. כך נקט גם המהר''י קורקוס (ביכורים ד, יב), שלמרות שגרס ברמב''ם שהמברך 'אדמה' על העץ יצא וכדעת רבי יהודה, מכך שבהלכות ביכורים פסק הרמב''ם שכאשר יבש האילן לא קוראים את פרשיית הביכורים וכדעת חכמים, נקט שגרסת הרשב''א נכונה. ובלשונו:     

''ופסק רבינו כרבנן, דהוי יחיד במקום רבים. ויש מי שפסק כרבי יהודה משום דהתם מוקמינן סתם משנה כרבי יהודה, ורבינו סובר דאדרבה, להכי אמרו דמתניתין דהתם כרבי יהודה לאפוקה מהלכתא דיחידאה היא. ולפי זה גרסינן בספרי רבינו בהלכות ברכות בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה לא יצא, ודלא כספרים שלנו דגרסי יצא.''

ב. הכסף משנה (ברכות שם) כתב שבתחילה ראה גרסה ברמב''ם בה כתוב שהמברך אדמה על פרי העץ לא יצא (כגרסת הרשב''א), אך לאחר מכן ראה גרסה הפוכה, והיא הגרסה הנכונה, שכן לא מסתבר שהרמב''ם פסק כנגד סתם משנה הצועדת בשיטת רבי יהודה. חיזוק לדבריו יש מגרסת משנה תורה לרמב''ם עליה יש את חתימת הרמב''ם, ובה מופיעה הגרסה 'יצא'.

אם כן כיצד יישב את הרמב''ם בהלכות ביכורים שפסק כרבי יהודה? לטענתו, על אף שהבבלי קושר את המחלוקת בדיני ברכות להלכות ביכורים, בירושלמי יש דעה שגם לדעת חכמים המברך 'אדמה' על העץ יוצא ידי חובה, וכמותה נקט הרמב''ם. לכן אין סתירה כיצד בהלכות ביכורים פסק כרבנן, שכן גם בהלכות ברכות הוא פוסק כמותם. ובלשונו:

''אבל מצאתי נוסחא שכתוב בה, בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, והיא נכונה דאתיא כסתם מתניתין. ואין לדחות גירסא זו, ממה שמצינו לרבינו בפרק ד' מהלכות בכורים שפסק ביבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא, והיינו דלא כרבי יהודה, דאיכא למימר דאף על גב דאמרינן דמתניתין רבי יהודה היא אינו מוכרח, דהא בירושלמי איכא מאן דאמר הכי, ואיכא מאן דאמר דמתניתין דברי הכל היא, ומאחר דאיכא מאן דאמר הכי נקטינן.''

ג. הראשון לציון (ברכות מ ע''א ד''ה מאן) לא קיבל את יישובו של הכסף משנה לסתירה שברמב''ם, שכן גם אם בירושלמי יש דעה הסוברת שחכמים מסכימים לרבי יהודה שהמברך אדמה בדיעבד יצא, הרי בבבלי דין זה מובא כמחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, ולא פוסקים הלכה כדברי הירושלמי כאשר מפורש בבבלי אחרת.

משום כך כתב ליישב, שהרמב''ם לא הכריע באופן חותך כאחת מהדעות, אלא הכריע לחומרא בשתי המחלוקות. דהיינו, בהלכות ברכות כתב שהמברך אדמה על פרי העץ בדיעבד יצא ידי חובה, מתוך חשש לדעת רבי יהודה שיוצאים ידי חובה ואין לברך שוב. בהלכות ביכורים פסק שכאשר יבש האילן אין לקרוא את פרשיית הביכורים, מתוך חשש לדעת חכמים הסוברים שאין לקרוא.

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:

א. השולחן ערוך (רו, א), המשנה ברורה (שם, ד), הרב עובדיה (יחוה דעת ו, יג) ורוב האחרונים פסקו כרבי יהודה, שהמברך 'אדמה' על פרי העץ יצא. טעם הפסיקה, שכן מעבר לכך שזו דעת רוב הראשונים, הרי לדעת הכסף משנה זו גם הגרסה ברמב''ם. לכן, במקרה של ספק האם יש לברך על מין מסויים 'אדמה' או 'עץ', יש לברך אדמה, שכן בברכה זו וודאי יוצאים ידי חובה.

ב. הבן איש חי (רב פעלים או''ח ב, כז) והראשון לציון (ברכות שם) הסכימו שבמקרה של טעות ובירכו על העץ 'אדמה', יצאו ידי חובה. אולם במקרה בו מתכוונים לאכול פרי ויש ספק מה ברכתו, עדיף לברך 'שהכל' ולא 'אדמה', מחשש לגרסה ברמב''ם שהמברך אדמה לא יצא ידי חובה, או להבנה ברמב''ם שהוא פסק כדעת רבי יהודה רק בדיעבד.

פרי העץ על יין

המשנה במסכת ברכות (מ ע''א) כותבת שעל פירות האילן מברכים בורא פרי העץ, חוץ מעל היין, שבגלל שהוא משביע ומשמח מברכים עליו ברכה מיוחדת, 'בורא פרי הגפן'. נחלקו הפוסקים, האם המברך 'בורא פרי העץ' על יין יוצא ידי חובה:

א. הריטב''א (שיטה מקובצת שם ד''ה ועל) סבר שבדיעבד יוצאים ידי חובה, וכן פסקו בעקבותיו באחרונים החיי אדם (כלל מט) והמשנה ברורה (רח, ע). מעבר ללשון הברכה 'בורא פרי הגפן' ממנה ניתן להוכיח שהגפן נחשב כפרי, ראייה לדבריו הביא מהגמרא הפוסקת, שהמברך על יין 'שהכל' בדיעבד יצא ידי חובה. משמע שבדיעבד אין הקפדה לברך על יין דווקא את הברכה המיוחדת.

גם בספר אבן העוזר (רח, יד) פסק כך, והביא ראיות נוספות. האחת, מכך שהמשנה כותבת שעל כל הפירות מברכים בורא פרי העץ חוץ מיין, משמע שגם יין נחשב בעיקרון כפרי העץ, ולכן מסתבר שבדיעבד יוצאים בברכת העץ. ראיה נוספת מהגמרא (נ ע''ב) הכותבת שלדעת רבי אלעזר, יין שלא נמהל במים והוכהה חריפותו, ברכתו העץ ולא הגפן. ועל אף שחכמים חולקים וסוברים שיש לברך הגפן, מסתמא המחלוקת ביניהם היא לא קיצונית, וגם הם מודים שבדיעבד אם בירך 'העץ' יצא. ובלשונו:

''תו קשה סוף פרק שלשה שאכלו דף נ' [ע"ב] סבר רבי אליעזר יין עד שלא נתן לתוכו מים מברך עליו בורא פרי העץ, ועל כרחך לא פליגי עליה רבנן אלא לכתחילה אבל בדיעבד לא פליגי דשייך ביין ברכת בורא פרי העץ... ותו דכן משמע לשון המשנה שם על פירות האילן אומר בורא פרי העץ חוץ מהיין.. משמע דגם יין, דנכלל בכלל פירות אילן.''

ב. מהר''י הלוי (כלל חמישי, מז) והמגן אברהם (רח, כב) חלקו וסברו שהמברך על יין בורא פרי העץ, לא יצא ידי חובה. וביארו, שמעיקר הדין על היין צריך לברך שהכל, כפי שמברכים על שאר מיצי פירות[1]. הסיבה שמברכים 'פרי הגפן', אינה בגלל שמדובר בפרי (ואז היה מקום לומר שהמברך בורא פרי העץ יצא), אלא שכאשר נוטעים גפן, היין הוא מטרת הנטיעה, והוא נחשב פריה.

גם בשו''ת הלכות קטנות (ב, קמט) הסכים למסקנתם, אך מטעם אחר. להבנתו, וודאי שמעיקר הדין יין נחשב כפרי, וכפי ששמן נחשב פרי העץ ולכן מברכים עליו בורא פרי העץ. אלא שכאשר קבעו חכמים ברכה מיוחדת ליין וללחם, קבעו שזו ברכתם, ואין לשנות גם בברכות ששייכות להם כמו ברכת העץ או אדמה (למעט 'שהכל'). ובלשונו:

''ויש לי לצרף עוד לומר דלא יצא, ולא מטעמיה, דהוא קאמר דברכת בורא פרי העץ לא שייך ביין, הא ליתא, דיין ושמן שוין הם, וכשם ששייך בורא פרי העץ בשמן כך שייך ביין. אלא נראה... שיצאו לחם ויין ללמוד בדבר חדש, דהיינו שקבעו להם ברכה לעצמן מפני חשיבותה, אי אתה יכול להחזירם לכלל שאר פירות, דמקרי משנה ממטבע שטבעו חכמים.''

כיצד ידחו את ראיות הריטב''א ואבן העוזר? הם לא קיבלו ראיית הריטב''א, וסברו שיש לחלק בין ברכת שהכל שאכן פוטרת בדיעבד את הכל, לבין ברכת העץ על פרי הגפן. כמו כן, לא קיבלו את הראייה מהמשנה, וסברו שכאשר המשנה כותבת שעל כל פירות האילן יש לברך בורא פרי העץ חוץ מיין, כוונתה לומר שאכן היין כבר אינו נחשב כלל כפרי העץ. כמו כן דחו את הראייה ממחלוקת רבי אלעזר וחכמים, וטענו שאכן המחלוקת קיצונית, ולדעת חכמים המברך על יין חי בורא פרי העץ לא יצא ידי חובה.

ברכת אדמה על בשר

נקודה נוספת בה נחלקו האחרונים היא, האם המברך בורא פרי האדמה על בשר או גבינה, יצא ידי חובה בדיעבד:

א. כף החיים (רד, ב) נקט, שאכן בדיעבד יוצאים ידי חובה. את פסיקתו ביסס על הגמרא במסכת עירובין (כז ע''ב) והרמב''ם (מעשר שני ז, ג) הנוקטים, שאפשר להמיר כספי מעשר שני רק לדבר הגדל מהקרקע כמו ירקות, או שגידולי גידוליו מהקרקע, כלומר בשר, שגדל בזכות כך שהבהמה אכלה גידולי קרקע. נמצא שגם דברים אלו נקראים במקצת גידולי קרקע, וברכת האדמה תפטור אותם.

ב. בשו''ת הלכות קטנות (א, רלח) חלק וטען שאם היו יוצאים ידי חובה בדיעבד בברכת אדמה, חז''ל היו צריכים לכתחילה לתקן שזו תהיה ברכת הבשר והגבינה, שכן ברכה זו מדויקת יותר מברכת שהכל, ויש עדיפות לברך ברכה מדוייקת. כך פסק גם הילקוט יוסף (רד, א), והביא ראייה מהריטב''א (סוכה יא ע''ב ד''ה גמרא) שכתב, שגם אם לעיתים בגמרא בעלי חיים נקראים גידולי קרקע, בכל זאת הם לא נחשבים 'פרי האדמה', ולכן יש לברך שהכל על אכילתם.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה כדי שעוד אנשים יקראו[2]...