"אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (דברים כז, כד)

רש"י מפרש על הפסוק: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" - שהתורה הקדושה מתכוונת על איסור לשון הרע.

נאמר בספר עמוס (ד, יג): "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ".

בעל "בן איש חי" (בן יהוידע, פסחים נג/א, עמוד כג) מתמקד בקשר שבין חלקי הפסוק. חלקו הראשון מתייחס לכך שהקב"ה ברא את העולם - "יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ", וחלקו השני מתייחס לכך שהקב"ה יודע את כל דיבוריו של האדם - "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ". מה הקשר בין הדברים?

ובכן, מדוע ברא הקב"ה הרים בעולמו? האם לא היה לנו קל יותר אם העולם היה מישורי ושטוח, הרי העליות והירידות מכבידות עלינו!

ברם, כל בר-דעת מבין כי אלמלא הטופוגרפיה המשתנית היינו חשופים לרוח עזה ונוראה שהיתה מכלה כל חלקה טובה. היה קשה מאוד לקיים ישוב במקום כלשהו ברחבי תבל.

אם כן, מדוע נבראה הרוח? אילו לא היו רוחות לא היה צורך בהרים גבוהים והיה אפשר לשטח את העולם, להושיב אותנו על מישור שטוח ונוח.

הרוח נבראה, כותב בעל "בן איש חי", כדי לומר לאדם: ראה מה עושה הרוח... והרי גם דיבורו של האדם הוא רק רוח היוצאת מפיו, אך בכוחה להרוס ולקעקע, ובכך מזהיר את האדם שלא ישתמש לרעה בכח הדיבור שניחן בו על ידי הקב"ה.

"ותן חלקנו"