"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" (יט,ב) '"קדושים תהיו" - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו, קדושים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (רש"י) ומקור דבריו במדרש רבה (כד,ו) 'א"ר יהודה בן פזי: מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה'. והנה בספרא מובא '"קדושים תהיו"-- פרושים תהיו.' שזה משמע כלל פרישה מתאוות, אלא שניראה שאין זה מחלוקת אלא הבסיס לישמר מכלל התאות בעולם הוא ע"י ההשמרות מחטא ערוה, שהוא חטא איום ונורא, הוא גדול התאוות, ולכן מי שנישמר בו יכול להגיע לדרגה של השמרות מכלל התאות בעולם. אולם ניראה יותר מזה, שישנם שתי מדרגות, פרישות וקידוש, שמצד אחד יש מעלה לפרישות מן העולם, להתרחק מהגשמי, ומצד שני יש מעלה לקידוש העולם, להשתמש בו ולהעלותו בכך לקדושה. והנה כאן נאמר "קדושים תהיו" משמע שזה מדבר על לקדש את העולם, ואילו בחז"ל ורש"י פרשו זאת כפרישה, שזה לכאורה הפכו?- אלא שזהו היסוד שכדי להגיע לקדושה צריך קודם כל להיות בדרגת פרישות שהגשמי בשליטתו ואז יכול להגיע לקדש את החומר, שאם הוא שבוי של הגשמי החומרי אין בו כח לקדשו. לכך פרשו שהכוונה להיות פרושים ומימלא ע"י שתהיה פרוש משעבוד לגשמי תוכל להגיע לדרגת מקדש. ומימלא לכן פרשו שהכוונה לעשות גדר לערוה שלא לחטוא, ואז אתה יכול להיות כדברי הספרא פרוש, שאין הכוונה לפרוש מהגשמי (אם כי אפשר גם שכוונתו לשלב הראשון, של הפרישות, ורק אח"כ מגיע לקדושה שאז נישאר פרוש רק מהעריות-מהחטאים) אלא לפרוש יחד עם הקדושה, שכאשר אתה מקדש משהו עדיין ניזהר לעשות סייג לקדושה, למשל עושה מצוה בפריה ורביה, אבל לא רודף אחרי זה כל הזמן אע"פ שהותר לו באשתו. יוצא שיש 3 חלקים במקדש, חלק שנישמר לגמרי-מעריות וכדו', חלק שמקדש וחלק בו שעושה סייג שיוכח שמקדש ולא רודף אחרי המותר לו. ובדרגה זו זוכים לקדש את העולם לה' במעלה שלמה, וזהו המשך הספרא '"כי קדוש אני ה' אלקיכם" לומר אם מקדישים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי. ואם אין אתם מקדישים עצמכם מעלה אני עליכם כאילו לא קדשתם אותי. או אינו אומר אלא אם מקדישים אתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש, תלמוד לומר "כי קדוש אני" בקדושתי אני, בין מקדשים אותי ובין אין מקדשים אותי. אבא שאול אומר פמליא למלך, ומה עליה להיות מחקה למלך.' שברור שה' קדוש בכל מצב, אם כן מה שייך 'כאילו קדשתם אותי'?- על זה אומר אבא שאול שזה כמו פמליא, שמה מטרת הפמליא של מלך?- לפעול כדי שיהיה למלך כל מה שהוא צריך, מקום לינה ואוכל מסודרים, וכן לעשות לו כבוד כלפי העולם. כך זהו שה' קדוש כשלעצמו, אולם מטרתנו בהיותנו קדושים שמחקים את המלך, זה כדי שבעולם יהיה גילוי ה', שכל העולם יכיר את ה', לתקן לה' את העולם שיהיה גילוי ה' בעולם, וע"י זה כאילו מקדישים את ה', כיון שבעולם ה' ניסתר ולא רואים קדושתו, וע"י שאנו קדושים אנו הפמליא של מלך שהרואים אותנו מכירים את המלך, את קדושתו של ה'. וזה יהיה בשלמות לעתיד לבא, כמו שנאמר בתנחומא (קדושים סימן א) 'אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לעתיד אני מתקדש בכם, שנאמר "כִּי בִּרְאוֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי". וכן הוא אומר "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". ואתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם, שנאמר: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים"' שהפס' השלם הוא “כי בראתו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו” (ישעיהו כט,כג) שפרושו "כי בראתו ילדיו", יראה ג"כ "כי מעשה ידי" ואותותי ומופתי "בקרבו", כי מעשה ידי ונפלאותי יתנוססו על ילדיו לכבוד ותפארת. ונגד לא עתה יבוש יעקב מעצמו, כי עד עתה התבושש ממעשיו הרעים, אבל עתה יראה כי ילדיו "יקדישו שמי" ע"י מעשיהם הטובים. עתה מבאר נגד מ"ש יקדישו שמי, "והקדישו את קדוש יעקב" שע"י קדושת מעשיהם יוקדש שם ה' ונגד מ"ש מעשה ידי בקרבו, ע"י הנסים שאעשה, ועי"כ ואת אלהי ישראל יעריצו יראו הכל יכלתו וכחו הבב"ת' (מלבי"ם) שע"י מעשינו אנו מגלים את שם ה' בעולם וגורמים שה' יופיע בכל מעלתו וגדולתו בעולם. וכך גם כיום ע"י מעשינו אנו מקדשים את שמו בעולם. וכח גדול זה של קידוש העולם בא מכח א"י שהיא ארץ גשמית אבל בעצם היא רוחנית שיש בה קדושה בכל, ולכן 'ד"א: "ישלח עזרך מקדש" א"ר לוי: כל טובות וברכות ונחמות שהקב"ה עתיד ליתן לישראל אינן אלא מציון, ישועה מציון שנאמר: "מי יתן מציון ישועת ישראל" עוז מציון שנאמר "מטה עזך ישלח ה' מציון" ברכה מציון שנאמר "יברכך ה' מציון" שופר מציון שנאמר: "תקעו שופר בציון" טל וברכה וחיים מציון שנאמר: "כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' וגו'" תורה מציון שנאמר: "כי מציון תצא תורה" עזרה וסיוע מציון שנאמר "ישלח עזרך". "מִקֹּדֶשׁ" מקדוש מעשים שיש בידך "וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ" מציון מעשים שיש בידך אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לישראל בני כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים הה"ד "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ [כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי]" (ויקרא רבה כד,ד) שדרשו את "ציון" כציון המעשים, אולם בפשט הכוונה לציון ממש, כמו שדורש קודם את הפס' שכל העזרה מציון, כך שבעצם הבסיס לאותם "ציון" מעשים זה בא מא"י שהיא "ציון" שבעולם, ודרכה מתחברים לפרישות ולקדושה בעולם, ולכן בעצם התורה ניתנה דווקא לא"י ובחו"ל זה רק מטעם "הציבי לך ציונים" (ספרי "עקב" ,מג) שעושים "ציון" במעשים כדי להתחבר ל"ציון" שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, אבל בעצם התורה היא דווקא בא"י, כיון שכאן מתחברים בשלמות לפרישות וקדושה שדרכם פועלים בתורה לקידוש העולם ולהתחברות לה'. ניראה שלכן המשך הפס' הוא "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם" (ג) ש"אני ה' אלקיכם" הזה בא כדימוי ל"אני ה' אלקיכם" שנאמר קודם, שבא לומר שתלמד כמו הורים שעליהם נאמר 'ת"ר שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו' (נדה לא,א) כך גם בשבת "שבתתי תשמרו" שע"י שמירתה אתם שותפים בבריאת העולם עם ה', וזהו העניין של קידוש העולם על ידנו, כעין בריאה חדשה מתוקנת בקדושה ע"י פרישותנו וקידושנו. והנה עכשיו ספירת העומר שמציינים בו את מיתת תלמידי ר"ע שהם 'וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם' (יבמות סב,ב) שהעולם שמם מתורה, אבל גם אולי רמז לשממון גשמי שבלי תורה אין חיות לעולם, ומתו על אי כבוד זה לזה (ראה בדברי מרן גדול הדור שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב"מועדי ישראל" על מיתתם) ניראה שזה גם רמוז כאן שפרשה זו נאמרה '"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו"-- מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל. ומפני מה נאמרה בהקהל? מפני שרוב גופי תורה תלוים בה' (ספרא) שניראה בנוסף להסבר הספרא, שנאמר בהקהל כדי ללמדנו שתיקון העולם יכול לבא רק ע"י אחדות בבנ"י, שאי אחדות זה ההפך מכך, ולכן נענשו ומתו תלמידי ר"ע שהעולם נעשה שמם, שבלי אחדות בנ"י אין כח לתקן ולהחיות את העולם בקדושה.