"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" וגו' (דברים כו,א-ב). 'כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים' (משנה בכורים ג,א). ראיתי שמביאים בשם הראשון לציון הגאון הגדול הרב מרדכי אליהו זצוק"ל זיע"א שאמר בשם האר"י ז"ל שהמשנה בכוונה מביאה את שלושת האלו אע"פ שמביאים מכל שבעת המינים, כדי לומר שבמצוות ביכורים מכפרים על מעשה המרגלים שהם הביאו מפירות אלו (“ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים" [במדבר יג,כג]). ודפח”ח. נראה בפשטות שבביכורים אנו משבחים את פירות הארץ ושקיבלנו את הארץ מה', שזה היפך מטענת המרגלים שדיברו נגד הארץ והשתמשו לכך עם פירות א"י. את דבריהם דיברו כשהביאו את הפירות למחנה, וכן האדם מביא למקדש ואומר לכהן בשבח הארץ. (אולי אפשר שהמשך המשנה היא: 'ורבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם ביכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע' [ואין הלכה כמותו]. כנגד “למקום ההוא קרא נחל אשכול על אדות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל” (שם,כד), שנקרא שם ע”ש שכרתו, שכך כנגד זה קוראים (לר”ש) לאחר שתולשים-כורתים). לאחר שמביא את הביכורים נאמר “ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך” וגו' (פס' יא), שזהו שמחה היפך מהעצב שבמרגלים, ששם נאמר "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא” (במדבר יד,א). לכן גם מדגיש מביא הביכורים בדבריו שהוא בא אל הארץ, היפך מהמרגלים: “ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו” (פס' ג). וכן בדבריו מפרט את העבר ומדלג על מעשה המרגלים, כעין שנמחק חטא זה ע”י מעשיו. אולי אפשר עוד להוסיף שהמרגלים הביאו דווקא את שלושת אלו, וכאן המשנה מרמזת על הקשר לביכורים, שבהם מדגיש המביא: “כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו” (פס' ג), שיסוד קבלתנו את הארץ זה בזכות שהארץ נתנה לאבות (ולנו ב”מורשה” בזכותם). שאולי לכן הביאו שלושת אלו כרמז לאבות (ולכן הסדר של הפירות במשנה אינו כסדר שנאמר במרגלים, כיון שמרמזת כנגד סדר האבות); תאנה כנגד אברהם, שממנו החל עם ישראל, ולכן זהו כעין רמז תאנה – 'תן א', ה'' – שבאברהם החל היסוד של גילוי שם ה' בעולם [לתיקון עולם] וזהו 'תן' שרצה-ביקש מה' שיתן דרכו, וזהו א' כרמז ל"אנכי" – מתן תורה ועשרת הדברות שבהם כלול כל התורה (יר' שקלים ו,א), שזהו ה' (בגימטריה חמש) כרמז לחמשה חומשי תורה שכלולים בעשרת הדברות [ודרך התורה אנו מתקנים את העולם לגילוי שם ה']. (וכן יחד זה שש [ה+א] כרמז לתושב"ע [ששה סדרים] שזה גילוי דרך נשמת בנ"י, שהחל להופיע בעולם מאברהם). אולי גם בעץ תאנה הפירות אינם מתבשלים יחד כאחד (ב"ב כח,ב), אלא עכשיו התבשל הפרי הזה ובנתיים הפרי השני עוד לא התבשל, כעין פירות שונים, כך אברהם עד ברית המילה היה במעמד אחד (שבא להורות את האמת לכל העולם כולו, כחלק מכלל העולם), ולאחר הברית נעשה כאחר (אב לעם אחד – לבנ"י). אשכול ענבים כנגד יצחק, שהוא עלה כקרבן למזבח בעקידה, ועל המזבח מנסכים יין עם הקרבן. רימון כנגד יעקב שממנו יצאו י"ב השבטים, וכן בהמשך בנ"י הם רבים (להבדיל מאברהם ויצחק שעיקר המשכם היה ביצחק או ביעקב היחידים, וכן לא כל צאצאיהם היו בנ"י, כך שדווקא מיעקב נחשב בנ"י [בני ישראל = בני יעקב]), כרימון שפריו-גרעיניו רבים. וכן גרעיני הרימון הרבים מרמזים על ריבוי מצוות התורה, ועל הקשר לתורה נאמר שם יעקב: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד) [שהמצוות קשורות לבנ”י, ולכן בנ”י זה בדגש על יעקב שממנו בנ”י, ולכן גם התורה נאמר שקיבלו קהלת בני יעקב]. בא"י יש קדושה מצד עצמה, מצד טבעה, מבריאתה (ולכן היא הראויה לבנ"י שיגלו כאן את קדושתה), כנגד זה בשבעת המינים יש בהתחלה חיטה (ושעורה) כרמז לעץ הדעת (ע”פ ר”י): 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון … ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). חיטה רומזת לעץ הדעת (וגם השעורה היא דגן כך שזה אותו עקרון כעין החיטה שמביאה לדעת, כך שזה כעניין החיטה), שזה היה בבריאת העולם, ולכן רומז על מעלת הארץ שהיא קדושה עוד מבריאתה, ואח"כ יש גפן תאנה ורימון שהם כנגד האבות, שזה היסוד של קשרנו לא"י, והוא לפני שכבשנו וקידשנו את הארץ, ולכן כל זה המשך של ה"ארץ" הראשונה שנאמרה בתחילת הפס' ("ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" [דברים ח,ח]). אח"כ יש עוד פעם "ארץ" שזה כנגד מעשינו, שאנו כובשים את הארץ ומקדשים אותה, ולכן זה "זית שמן ודבש”, ששמן ודבש אנחנו מייצרים, כך גם הארץ מתקדשת על ידי מעשינו, שנעשה ע"י כיבוש ונחלה, ולכן זה שני דברים (זית שמן ודבש – את הזית צריך לכתות וללחוץ בכח כדי שיצא השמן, כעין כיבוש שנלחמנו וכתתנו בכח את שבעת העממין, והשמן מר כבמלחמה שיש מרירות של הרוגים ופצועים; והדבש הוא מתוק כעין המתיקות של ההגעה לנחלה [והוא מתמרים, כרמז 'תמ-מר', שנגמרה המרירות של המלחמה]). (וכך ברמז בביכורים "וירשתה וישבת בה", ירושה – כיבוש, וישיבה – חלוקת הארץ והתנחלות). או כנגד שני סוגי קידוש הארץ, שבעולי מצרים נעשה קידוש בכיבוש מלחמה (ולכן כזית שיש בו כתיתה קשה ומרירות), ובעולי בבל נעשה קידוש בחזקה (ולכן כעין דבש שמתוק, כעין שנעשה בצורה קלה ולא קשה של מלחמה; וכן זה ע"י שתפסנו את מקום ישיבתנו, שזה מתיקות של ישוב בנחלה בארץ). המרגלים לקחו פירות כנגד האבות, וכן הם הפירות שנמצאים הכי רחוק מ"ארץ" (שהם השלישי והלאה מ"ארץ”), כרמז על ריחוקנו מגילוי הארץ בפס', וזה לפני ה"ארץ" השני שכנגד מעשינו בכיבוש הארץ, כנגד שזה עכשיו מעמדם, שהם עומדים כרגע לפני כיבוש הארץ. והם (הפירות) כנגד האבות ודיברו רעה על הפירות, שבאו לומר בזה שאנחנו לא במעמד של האבות הקדושים, אנחנו לא קדושים כמותם ולכן לא ראויים (לפחות כרגע) להיות קשורים לארץ, לא ראויים להיכנס לארץ. לכן הביאו את הפירות הגדולים להראות כמה גשמיות יש בארץ, כשהם כביכול לא יוכלו לעמוד בזה, שהם אינם בדרגה מספקת כדי להיכנס ולעמוד בניסיונות של הגשמיות שבארץ. כהיפך מזה מביא הביכורים מזכיר את ביאתנו לארץ, ומתחיל מהאבות (מיעקב – "ארמי אבד אבי" [כו,ה], או אפילו מאברהם ["ארמי" לפי הרשב"ם]), שאנו ראויים כהמשכם (ולא כדברי המרגלים שאיננו כמותם). מביא הביכורים מדגיש: “ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (פס' ט), כרמז שלא כדברי המרגלים שהגשמי כאן מדרדר, אלא הוא מקדש ומעלה את החומרי. לכן דבש כרמז לשבעת המינים (שמסתיימים "ודבש”), וחלב כרמז לבא מהבהמה, ששבח הארץ (“הארץ הזאת") היא שמקדשת ומעלה מבהמיות-חומריות לקדושה, שזהו כעניינה של שבת שמעלה את כל השבוע החומרי לקדושה. לכן כרמז בשבעת המינים, ששבע כנגד שבוע ששיאו שבת שמקדשת את כל ימי השבוע, ימי החולין. כמו שמביא החת"ס שסופי תיבות "זבת חלב ודבש" זה 'שבת'. השבת והארץ קשורים, שלכן למדו: 'א"ר יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים' וכו' (שבת קיח,א) מנחלת הארץ שנאמרה אצל יעקב; ובהמשך נאמר שעונג שבת זה במאכלים, והנה יש מצוה של שלוש סעודות בשבת, שזה כנגד שלושת האבות, והארץ נתנה לנו בשל שהובטחה לאבות. כך שיש במרומז בשבח הארץ שהיא "זבת חלב ודבש" (שזה מאכלים כרמז למאכלי שבת [והפס' קשור לשבת כמו שאמרו קודם]), כרמז להמשך האבות דרכנו (כמו שהמכבד את השבת ניתן לו כנגד מה שנאמר ליעקב על הארץ, נחלה בלי מיצרים) שלכן אנו ראויים לארץ, להיפך מטענת המרגלים. כמו כן "חלב" גימטריה מ' כרמז למקוה (ארבעים סאה) וכרמז למתן תורה (ארבעים יום) שכאן זהו מקום התורה (ספרי עקב, מג) והטהרה, שלכן מתקדשים ומעלים את החומריות לקדושה ע"י תו"מ עם כח קדושת הארץ, וזה קשור לנחלת הארץ כהמשך האבות וגילוי הקדושה (כהמשכם) כמרומז בשבעת המינים, (שסופו) "ודבש". זהו כרמז לשלמות התורה בנו "דבש וחלב תחת לשונך" (שה"ש ד,יא); '"דבש וחלב תחת לשונך”, כשאת עסוקה בתורה שהיא דבש וחלב, כשאמרת בסיני נעשה ונשמע' (תנחומא "כי תשא" סימן יח). זהו היפך מהמרגלים שטענו שכאן בארץ אי אפשר להתחבר לקדושה כראוי, בא מביא הביכורים ואומר שרק בארץ אפשר לגלות בשלמות חיבור לתורה וקדושה כראוי, ולתקן את כל העולם לגילוי שם ה' (ולכן מביאים את הביכורים למקדש, למקום שכינת ה' בעולם: "אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם”), וזהו תיקון למעשה המרגלים.