"וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך" (דברים כז,ט). 'תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ור' נחמיה ור' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי; פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו. פתח רבי יהודה, ראש המדברים בכל מקום, בכבוד תורה ודרש ... ועוד פתח ר' יהודה בכבוד תורה ודרש: (דברים כז, ט) "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם", וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה! אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני ... "הסכת" עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, כדר' יוסי ברבי חנינא. דאמר ר' יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב: (ירמיהו נ, לו) "חרב (על) הבדים ונואלו"? חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה; ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא "ונואלו", וכתיב התם (במדבר יב, יא) "אשר נואלנו". ולא עוד אלא שחוטאים, שנאמר "ואשר חטאנו". איבעית אימא מהכא: (ישעיהו יט, יג) "נואלו שרי צוען". דבר אחר: "הסכת ושמע ישראל" כתתו עצמכם על דברי תורה, כדאמר ריש לקיש. דאמר ריש לקיש: במנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר (במדבר יט, יד) "זאת התורה אדם כי ימות באהל". דבר אחר: "הסכת ושמע ישראל" הס ואחר כך כתת, כדרבא. דאמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה. אמרי דבי ר' ינאי: "ומיץ אף יוציא דם" כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. "ומיץ אפים יוציא ריב" כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. דתנן ר' ישמעאל אומר: הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן שהן כמעין נובע. אמר ר' שמואל בר נחמני: מאי דכתיב (משלי ל, לב) "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה"? כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא, ואם זמם, יד לפה' (ברכות סג,ב). חז"ל למדו כמה דברים מדרשה על "הסכת ושמע ישראל", נראה שיש גם קשר בין הדברים: 'עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה', בפשטות זה משום שאם טועה בשמועתו אז יעמידוהו על השמועה הנכונה, או שאם לא זוכר בדיוק אז יאמרו לו. אולם נראה שזה הרבה יותר מזה, שכשאדם לומד אז אפילו אם יודע היטב את מה שלימדוהו, בכ"ז ע"י שלומדים בחבורה אז לכל אחד יש הסתכלות שונה על מה שלמדו, שכל אחד שונה בדעתו ולכן מבין אחרת; כמו כן יש דברים שלא למדו וכל אחד מבין ולומד אחרת, וע"י הלימוד המשותף הם מחדדים אחד את השני ומבררים את האמת. שזהו כדרשה 'כתתו עצמכם על דברי תורה', שבפשט זה שלומד בכל כוחו עד שכביכול מתפרק; אולם אפשר שהכוונה גם שמכתת את עצמו בלימודו עם חברו, שכעין נלחם מולו בכוח, ובכך כעין נפצע כמו במלחמה שנפצעים, ובכלל מתאמצים עד כשכעין משבר את כל גופו ממאמץ. שזהו גם כדרשה 'לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה', שמעבר לפשט שזהו הסדר הנכון, יש בזה רמז שלומד עם רבו אז קודם לומד ואח"כ הוגה בעצמו שמדבר בד"ת, וכהמשך לזה הוא דן עם מי שלימדו; שזהו כהמשך: 'אמרי דבי ר' ינאי: מאי דכתיב (משלי ל, לג) "כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב"? במי אתה מוצא חמאה של תורה? במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה' וכו', שרבו כועס עליו כשלומד ולא מבין היטב או שלא לומד מספיק, וכן אח"כ יש כעין כעס כשמתווכח עם רבו (ומה שנאמר ששותק הכוונה שמקבל עליו את הכעס באהבה ולא מעיר על כעסו של רבו, ואין הכוונה שלא עונה ועומד על דעתו). זה רומז על דברי רבא שנאמרו לפניו: 'לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה', שכשחלק מהלימוד הוא גם לומד מול רבו ונלחם איתו על הד"ת. שכך זה מול רבו וכן מול חברו שלומד איתו, וכך מעמידים את האמת של התורה. לכן התורה נקנית דווקא בחבורה, ולכן: 'דאמר ר' יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב: (ירמיהו נ, לו) "חרב (על) הבדים ונואלו"? חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה; ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא "ונואלו", וכתיב התם (במדבר יב, יא) "אשר נואלנו". ולא עוד אלא שחוטאים, שנאמר "ואשר חטאנו"'. שבלי לימוד בחבורה נעשים טיפשים, כי דעתו הולכת ומתעוותת ואין מי שיעמידו על טעותו, וכן בלי שמתעמק בויכוח עם חבריו פוחתת חכמתו. לכן הוא נחשב חוטא, כי התורה שלומד אינה ישרה ואינה עמוקה, ואף לא מתחדשים בה ד"ת חדשים ולכן אין זהו כבוד התורה (אולי זהו 'שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני', שחביבה כחדשה גם כיון שתמיד יש בה חידושים ולכן זה כעין שנתנה היום חדשה, שהחידושים שלה כעין נתנו היום חדשים אבל הם בעצם קשורים למתן תורה שהיה). ואף יותר מזה, פעמים שנגרם שיוצא לו טעות בלימודו, ולא יעמוד על טעותו ויעבור על איסורים או יבטל מצוות בשל טעותו (שזהו הפס' הבא "ושמעת בקול ה' אלקיך ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום" [פס' י]). אולם אע"פ שלומדים בויכוחים קשים, בכ"ז הכל נעשה מתוך אהבה, שזהו 'שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני', שבחיבור לתורה יש גילוי של חביבות (שזה אהבת הדבר) בשל היותה גילוי של אהבה. כל זה נלמד בפס' של "וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך", שמדברים "אל כל ישראל" יחד, ואומרים להם שהם "עם לה'", ש"עם" זה ציבור שיש בניהם קשר ובטח כשזה עם שמחובר לה' שהוא האחד והיחיד והכל ממנו, וזה קשור לאהבת תורה, שבא לומר שגם שצריכים להילחם ביניהם בד"ת הכל נעשה מתוך אחדות ואהבה בעומק, גם אם לא נראה כך, ולכן בסוף רואים את האהבה והאחדות ביניהם (ואם לא נעשה כך בסוף סימן שאין זה תורה בגילוי ראוי). כמו שמובא בגמ' בקידושין: 'מאי "את אויבים בשער"? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד) "את והב בסופה" אל תקרי בסופה אלא בסופה' (קידושין ל,ב). זהו מעלת התורה, איך לומדים אותה כראוי ומה מתגלה ממנה (עמקות, שכל, אחדות ואהבה), זהו שר"י פתח 'בכבוד תורה', וזה נעשה 'כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה', שבא ר"י להורות להם את הדרך איך ללמוד תורה, שילמדו ברבים ובאחדות, כמו שעכשיו נכנסו חכמים יחד באחדות ואהבה, ושלא יחששו להילחם על דעתם, אבל הכל מתוך אחדות ואהבה. אולי זה רמז שנכנסו 'לכרם ביבנה', שמעבר לפשט שנקרא על שישבו כעין כרם ('לכרם - על שם שהיו יושבים שורות שורות ככרם זה הנטוע שורות שורות' [רש"י]), נראה שרומז על האחדות כעין האנשים ששותים יין שמתחברים ביניהם ושרויים בשמחה ואהבה.