"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל. והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל" וגו' (דברים כא, א-ד). '"וערפו" - קוצץ ערפה בקופיץ. אמר הקב"ה: תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות' (רש"י). בשני דברים מציינים שלא הניחוהו לעשות פירות, לוקחים עגלה בת שנתה ועורפים בעורף; לא היה מספיק רק אחד מהם כיון שבאחד לא היה כ"ך מודגש העניין של עושה פירות, ודווקא ע"י שניהם רואים את הקשר שבשניהם שזהו שאינם עושים פירות. אולי אפשר שיש כאן רמז על מעשיהם של הבי"ד, שהם כמכפרים על עצמם ע"י העגלה: "ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה" וגו', ולכן מראים בזה כעין רמז אליהם, שהם לא אשמים בכך שנגרם שלא יכול לעשות פירות. שיש שני דברים שאומרים בכך שאינם אשמים, כמו שמובא על דבריהם: 'זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לויה)' וכו' (משנה סוטה ט,ו). ('לא בא לידינו ופטרנוהו - בגמ' מפרש בלא מזונות, והיינו "ידינו לא שפכו", לא נהרג על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג. לא ראינוהו והנחנוהו - יחידי בלא חבורה, והיינו "ועינינו לא ראו"' [רש"י; סוטה מה,ב]. ברש"י לא היה במשנה את הגרסה שאצלנו אלא רק 'ופטרנוהו' ו'הנחנוהו' [וכך ברמב"ם וביר', וגם אצלנו זה עם סוגריים כסימון של הוספה], ולכן הביא שבברייתא בגמ' מוסבר שזה באוכל ולויה, והסביר שלמדו זאת מהפס' שאומר שני דברים – ידיים ועיניים). שכך נראה שהעגלה שלא עושה פירות זה כנגד שלא פטרוהו ללא מאכל, שזהו כעין בהמה שצריכה לאכול כדי לחיות; וקוצץ בעורף כעין רמז ללווי, שכך שומרו שלא יוכה בחרב כמו שהכוהו למיתה (כעין שמכה למוות את העגלה בעורפה). (או כעין שעומד חזק וזקוף להגנתו, וגם שומרו ממרחק לאחר הליווי, ולכן כעין שעומד זקוף ומביט אחריו, ולכן בעורף כרמז להרמת הראש להביט למרחק). אולי אפשר גם שיש שני עניינים בקישור לנרצח, יכול להיות קשר לרוצח ויכול להיות קשר לנרצח: 'רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג, ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג: שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו. ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג: לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה' (יר' סוטה ט,ו). יכול להיות קשר לרוצח - ששלחנו רוצח לחופשי, וכך הוא יכל להמשיך בדרכו הרעה ולרצוח כמו שמתגלה עכשיו שרצח אדם בדרך; ויכול להיות קשר לנרצח - שהוא לא קיבל מאתנו אוכל וליווי, ולכן היה רעב וניסה לשדוד וכך נהרג. (ע"פ היר' אולי אפשר שלכן נכתב בכתיב "שפכה", בלשון יחיד, כי זה כרמז שאומרים שגילינו יד חזקה בדין, שלא לשחרר את הרוצח. לכן זה לשון יחיד כמשל יד חזקה שזה בלשון יחיד). [גם המלבי"ם מביא אפשרות כנגד הרוצח: 'ידינו לא שפכו. פי׳ שלא היינו גרמא לרצח הזה, לא ע״י שלא נתנו מזון להרוצח ועי״כ היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו למלא נפשו כי ירעב; ולא ע״י שלא נתנו לויה להנרצח שלא ילך יחידי במקום סכנה' (פס' ז). אולם אין זה כיר' שלא לומד על הרוצח שלא קיבל אוכל, אלא מביאים את העניין שלא קיבל אוכל בשיטת הבבלי, שזה מדבר על הנרצח ולא הרוצח. ואילו שיטתם ברוצח זה שלא פטרוהו מעונש]. לכן כנגד זה מגלים שני עניינים בגילוי שהחלל לא יעשה פירות, שהעגלה מרמזת על הנרצח, שהוא החי שכבר לא יעשה יותר פירות (כיון שנהרג), כעין העגלה שהיא בעל חי שלא עשה פירות (וכיון שמומתת גם לא תעשה פירות בהמשך חייה). העורף מגלה כנגד הרוצח, שמכים שם למוות כעין שהינו מכים את הרוצח אם היה בא לידנו, ולא הינו משחררים אותו. אולי אפשר שהמיתה בישראל באה בעקבות חטא העגל, שלאחר מתן תורה לא היו מתים עד שחטאו: 'דתניא רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). וכן בעגל הרגו את חור כדי שיעשה את העגל (כך שבזה אפשר להעמיד גם למ"ד שחולק, וסובר שבמתן תורה לא בוטל המוות לישראל אלא ניתן לנו שלא ישלטו בנו האומות, עד שחטאו בעגל). לכן ככפרה מביאים עגלה כרמז לחטא העגל (כעין פרה אדומה שמכפרת על מעשה העגל), וזה עגלה (ולא עגל) כיון שזה רצח ולא מיתה טבעית ולכן קצת שונה מביטול המוות; וכן אנו מבטאים שאנו לא קשורים לחטא הרצח, ולכן לא בעגל שמרמז לחטא העגל, אלא בעגלה רמז לנשים שלא חטאו בעגל. מכים בעורף כרמז לדברי משה בזמן הכפרה על העגל שאנו עם קשה עורף: "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" (שמות לד,ט), שכך מבקשים עכשיו כפרה; וכן זה קשור שהשכינה תהיה בישראל וננחל את הארץ ('משה השתחוה לשם שעבר על פניו, ובקש שילך תמיד בקרבם, ויסלח לעונם ולחטאתם בכל מה שיעשו, וינחילם את הארץ' [רמב"ן; שמות לד,ח]), שכך מבקשים עכשיו שלא תסתלק השכינה ושלא יגלו בשל הרצח ('בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר (במדבר לה, לג) "ולא תחניפו" וגו' "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה", הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה' [שבת לג,א]) [לכן זה "באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה"]. לכן יש כאן את הסנהדרין גדולה שמודדים, והבי"ד של העיר שרוחצים ואומרים, כרמז למשה שהביא את התורה וכיפר על העגל. "ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו" וגו', שזה היה בעקבות מעשה העגל שהם לא חטאו בעגל, כך מרמזים כאן על כפרה לשורש החטא והמוות בעולם. "עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל", כעין שבנ"י בעגל היו אמנם לאחר מתן תורה, אבל עדיין לא ירדה אליהם התורה, ולכן לא עבדו ולא עמלו בעול תו"מ. לכן מורידים ל"נחל איתן" נחל כרמז לתורה שנמשלה למים (ולכן גם רוחצים את ידיהם, כרמז שידיהם מחוברים לתורה ולא לעברות או אפילו טיפת קשר לרצח), ואיתן (קשה) כרמז שבנ"י בעגל היו לאחר מתן תורה שהיה קשה להם, "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות" (שמות כ,טו), ולכן היה קל להם לברוח ממחויבות ע"י הליכה אחר העגל, וכאן מתחברים לכח התורה בכל כוחם, למרות הקושי.