יהוה וימתו: ויאמר יהוה אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל 

יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על 

הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת: (ט"ז, א' – ב')

ופירש רש"י: וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' - מה 

תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס 

אצלו רופא, אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר 

לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה 

זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן: ויאמר ה' 

אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא - שלא ימות כדרך שמתו בניו, 

ולא ימות - שאם בא הוא מת:

טרם נפנה להתבונן בפסוקים הללו, עלינו להדגיש שבוודאי איננו 

מתיימרים להשיג דברים שהם רמים ונשגבים מבינתנו. ברם, בוודאי 

מקום הניחו משמיא לדרוש בזה גם בקוצר הבנתנו, כדי לקחת מזה 

תוכחת מוסר.

ונקדים את דברי המסילות ישרים (פרק כד) המדבר במדריגות 

היראה, וז''ל: "מיני היראה הם שנים שהם שלשה, האחת קלה מאד 

להשיגה אין דבר קל כמוהו. והשניה קשה מן הכל, ושלמותה כמו כן 

שלמות גדול מאד. יש יראת העונש, וזהו המין האחד, ויש יראת 

הרוממות, וזהו המין השני, שיראת החטא חלק שני ממנו. ונבאר עתה 

ענינם והבדליהם:

יראת העונש כפשוטה, שאדם יירא מעבור את פי ה' אלהיו מפני 

העונשים אשר לעבירות, אם לגוף ואם לנפש: והנה זאת קלה ודאי, 

כי כל אדם אוהב את עצמו ויירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו 

מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה, ואין 

יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ ולנשים אשר דעתן קלה, אך אינה 

יראת החכמים ואנשי הדעת:

המין השני הוא יראת הרוממות, והוא שהאדם ירחק מן החטאים 

ולא יעשם מפני כבודו הגדול יתברך שמו, כי איך יקל או איך יערב 

לבו של בשר - ודם שפל ונמאס לעשות דבר נגד רצונו של הבורא 

יתברך ויתעלה שמו. והנה זאת היראה אינה כל כך קלה להשיג אותה, 

כי לא תולד אלא מתוך ידיעה והשכלה, להתבונן על רוממותו יתברך 

ועל פחיתותו של האדם, כל אלה דברים מתולדות השכל המבין 

ומשכיל, והיא היראה אשר שמנוה לחלק שני, מאחד מחלקי 

החסידות אשר זכרנו, בה יבוש האדם ויחרד בעמדו לפני קונו 

להתפלל או לעבוד כל עבודה, היא היראה המשובחת שנשתבחו בה 

חסידי עולם, והוא מה שמשה מדבר ואומר (דברים כח) 'ליראה את 

השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך'", עכ"ל.

אמנם זאת עלינו לדעת, כי אף מי שזיכהו השי''ת בדעת, וזכה על 

ידה ליראת הרוממות, ועובד את השי"ת באמת ובתמים, מכל מקום 

גם הוא צריך שתהיה לו 'יראת העונש' הפשוטה. וכמו שאנו רואים 

במקראות הללו, ומדברי חז"ל שהובאו כאן בפירושו של רש"י, כי 

ציוה ה' את משה להזהיר את אהרן ולמנעו מלהיכנס מבית לפרוכת 

רק אחר מיתת ב' בניו, כדי לעוררו ע''י עובדא זו גם ביראת העונש.

והגם שללא ספק היה אהרן כהנא קדישא, מלא ביראת הרוממות, 

והוא זה שנבחר לעמוד ולשרת לפני ה', ועליו העידה התורה: 'ויעש 

כן אהרן' – מלמד שלא שינה, אף על פי כן לא היה די לצוותו בציווי 

פשוט, שלא יכנס לקודש הקדשים בלא ענן הקטורת, אלא גם הוא 

נזקק לאזהרה מיוחדת, שאם יכנס עלול הוא להילכד בעונש החמור 

בו לקו בניו החביבים.

וכמו שידוע מהרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע בעל ה'נועם 

אלימלך', שישב פעם עם תלמידיו הק' ודיבר בקדשו בענין 'יראת 

הרוממות'. ובאמצע שיחתו נענה ואמר להם, שעליהם לדעת, 

שלמרות כל מדרגתם ב'יראת הרוממות', צריכים המה לעבוד גם על 

'יראת העונש'.

וכן היה מורי ורבי הגה"ק רבי בנימין רבינוביץ זצוק"ל, רגיל לומר, 

שאפילו הצדיקים הגדולים ביותר, על אף כל מדרגותיהם הגבוהות, 

היו צריכים להתחיל כל יום מחדש את היום עם יראת העונש 

הפשוטה, ורק אחר כך היו יכולים להמשיך בעבודתם הנשגבה 

ובהשגותיהם הגבוהות.

והטעם לזה, כי כידוע הוא שיראת הרוממות הוא מתוך הארה מן 

השמים, ואור השי''ת הלוא הוא אור חוזר, וכמבואר הרבה בספרי 

החסידות שהוא בבחינת חיות רצוא ושוב, ולפעמים על אף שהאדם 

הוא בר דעת ובעל השגה, עם כל זאת הוא נמצא בשעה של קטנות 

המוחין, ואז יש בכוח היצר לנסות את האדם ולהכשילו, אך באם יש 

לאדם יראת העונש, אז גם בזמן זה של קטנות הדעת לא יאבה 

לשמוע לעצת יצרו, כי זה היראה שייך גם לעת כזאת.

וכמו שמסופר על יהודי אחד שהיה מכובד מאוד, ואף היה ידוע 

לתלמיד חכם גדול, שיום אחד נפל בעסק ביש והגיע לידי חטא גדול, 

ויצאו לו מכך בזיונות גדולים מאוד, שאף אחד כבר לא רצה להיות 

בקשר עמו, והפסיד מכך גם את העולם הזה שלו. ושאלו אז את 

הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זצוק"ל, מה ראה אדם זה שפיקח 

היה לשטות זו, שאפילו על פי השכל האנושי אינו מובן, שהרי כל בר 

דעת היה לו לחשוב על תוצאותיו.

וענה האדמו"ר מלעלוב זצוק"ל, שדבר פשוט הוא, שכשבא על 

האדם נסיון לוקחים ממנו את שכלו, וכמו שאמרו (סוטה דף ג' ע"א) 

"אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". אמנם, את כל 

המדרגות וכל ההשגות ניתן לקחת מהאדם, חוץ מדבר אחד: היראת 

שמים שלו, שהיא עומדת לו לעד, ובו טמון כוחו. ממילא, אם נכשל 

אדם בחטא, כנראה שהיה חסר לו יראת שמים, כי בלאו הכי לא היה 

נכשל.

יזכנו השי''ת שנזכה להשריש היראה בלבינו, ועל ידה נהיה דבוקים 

בו תמיד.