א"ר שמעון ב"ג: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות; אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? (במדבר לו, ו) "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל, שנאמר (שופטים כא, א) "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה". מאי דרוש? אמר רב: ממנו ולא מבנינו. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב, טז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי" אלי היה הדבור. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין' וכו' (תענית ל,ב - לא,א). בגמ' מובאים שש סיבות לחגיגת ט"ו באב. היו שני ימים שחגגו ביותר כימים טובים של שמחה, שזהו יוה"כ וט"ו באב. לכן נראה שכמו שביוה"כ היה תיקון למעשה העגל, שקיבלו את הלוחות השניים במקום הראשונים שנשברו, ולכן ניתנה בו סליחה ומחילה על העגל, כך גם בט"ו באב יש עניין של כפרה, שזהו כעין כפרה על חטא המרגלים, שזהו כדברי ר"י שפסקו מתי מדבר - שנשלם העונש של ארבעים שנה. שכך יוצא כשנגד חטא העגל בא התיקון שביוה"כ, וכנגד חטא המרגלים בא התיקון של ט"ו באב, ולכן הוא כסמוך לט' באב שהוא קשור לחטא המרגלים (שם כט,א), שכעין מגלה לתיקונו (וכן מה שחזר הדיבור של ה' למשה בצורה גבוה זה כעין קשור לא"י, שכאן זהו מקום השראת הנבואה). זהו גם שהובאו הרוגי ביתר לקבורה, שחורבן ביתר זה חלק מכלל החורבן שקשור לעונש על המרגלים (שלכן נלכדה ביתר ב-ט' באב [משנה תענית ד,ו]), שבהבאתם לקבורה יש קצת גילוי ביטול מידת הדין בארץ, וגם ראו את מעלת הארץ שמי שמת בגללה זכה להגנה שלא יסרח. לכן נראה שבט"ו באב יש גילוי של מעלת א"י (היפך מהמרגלים), ולכן יש גם גילוי הקשור לעצי המזבח, כיון שבא"י יש מעלה כעין המזבח: 'אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"' (כתובות קיא,א), כמו כן דווקא א"י היא המקום למקדש: 'ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן, ארץ כנען כשרה לבית שכינה, ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה' (במדבר רבה ז,ח). גם מה שהותרו שבטים לבא זה בזה קשור למעלת הארץ, שבטל ממנה גילוי של קושי בזיווגים, שכיון שקודם יכלו להתחתן רק בשבטם זה היה מקשה על מציאת זיווג, ומביא עצב (וזה בגלל הארץ, שלא תיסוב הנחלה), ולכן  בביטולו מתגלה שבח לארץ, וגם מביא שמחה שיכולים להתחתן עם מי שרוצים ללא הגבלות. גם הורדת המשמרות ששמרו מעליה לרגל זה שבח הארץ, שעכשיו עולים לירושלים פסגת א"י; וכן הוסר החטא שנמצאים בדרכי הארץ ומונעים בכך מעליה לירושלים (שמשתמשים בארץ למניעת קדושה). נראה שגם מה שהותר שבט בנימין לבא בקהל כעין קשור לארץ, כיון שהשבועה היתה "במצפה" כך שכעין קשור למקום, כיון ששם נאספו למלחמה, ולכן זה כעין פגם לארץ שקשורה לכעין איבוד שבט מישראל. בנוסף בני בנימין התגלו כמושחתים בעריות, שזה נראה כעין שהארץ גרמה לכך, שחטאו כמו שהיו האומות הקודמות חוטאים שם (שבשל מעלת קדושתה היצר גדול), ולכן זכרון דבר הקשור בכך כעין מביא פגם למעלת הארץ, לכן בביטולו בטל פגם במעלת הארץ. נראה שהובאו שש סיבות כדי לרמז על מעלת הארץ שהיא קדושה ומקדשת הכל, עד שגם בגשמי שלה יש גילוי קדושה (כמו שנשק רבי אבא את סלעיה [כתובות קיב,א], וכן בגשמיותה זה מצוות יישוב הארץ), שהיא קשורה לתורה ותיקון העולם, שכאן זהו עיקר מקום התורה (ספרי עקב, מג), ומכאן החל העולם ('מציון נברא העולם' [יומא נד,ב]), שמכאן מתקנים את הכל. לכן שש כנגד ששת ימי המעשה בבריאה. יום שביטל הושע בן אלה את המשמר בדרכים, כנגד יום ראשון, שבכך יכלו לעלות לירושלים שמשם הושתת העולם שזה ביום ראשון, וכן זה כנגד "יהי אור" - הקדושה הבוקעת מירושלים. יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, כנגד יום שני, שהם התגלו כעין בשמים, שלא חל בהם סירחון (שזהו שבשני נפרדו שמים ומים תחתונים). יום שפסקו לכרות עצי המערכה, כנגד יום שלישי בו נבראו העצים (או ששני כנגד כריתת העצים שהופסק בשל שאין מספיק שמש כדי לייבש את המים שבהם; ובשלישי כנגד הבאתם לקבורה, שקוברים באדמה שהתגלתה בשלישי). יום שהותרו שבטים לבא זה בזה כנגד יום רביעי, שבנ"י משולים לכוכבים, וכן ריבוי בכלל ישראל משול כעין ריבוי הכוכבים שהם קשורים ליום רביעי (או שכריתת העצים למזבח קשור לחום השמש שמיבש, ולכן זה כנגד יום רביעי בו נתלו המאורות, והותרו שבטים לבא זה בזה גורם לריבוי בישראל ולכן כנגד יום שלישי בו התגלה היבשה מהמים, ולכן זה כנגד ריבוי ישראל "כחול אשר על שפת הים" [בראשית כב,יז]). יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל כנגד יום חמישי, כרמז בדגים המתרבים, שכך בביטול השבועה באו להרבות את שבט בנימין. יום שכלו בו מתי מדבר מלמות כנגד יום שישי, בו נברא האדם (שניתן בו חיים), וכן רמז ב"יום השישי" למתן תורה (שבת פח,א) כנגד שמשה מסר את התורה מה', שה' דיבר אליו, ובכיליון מתי המדבר חזר דיבור ה' אל משה בשלמות. כל זאת קשור לא"י, וכן קשור לזיווגים שבהם יש השראת שכינה: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א), והשכינה שורה בא"י; בנוסף בא"י יש גילוי אחדות ישראל, שנקראים "קהל" (הוריות ג,א), ולכן כקשור בזיווג שזהו החיבור החזק בדוגמתו הקטנה (בזוג, שבגדולה זהו כלל ישראל). ולכן מגלים בט"ו באב שמחה של קדושה ובגילוי זיווגים (להעמיד בית נאמן בישראל, שיש בו גילוי תורה ותיקון עולם).