'"וירא בלק". זה שאמר הכתוב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט” (דב' לב ד), כי לא הניח הקדוש ברוך הוא לאומות העולם פתחון פה לעתיד לבא לומר שאתה רחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשם שהעמיד מלכים חכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לאומות העולם, ונבדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם. העמיד שלמה מלך על כל הארץ. וכן עשה לנבוכדנצר, שנאמר: "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו” (ירמיה כז ו). זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים; וזה החריבו וחרף וגדף, ואמר: "אעלה על במתי עב אדמה לעליון” (ישע' יד יד). נתן לדוד עושר, לקח הבית לשמו; נתן להמן עושר, לקח אומה שלמה לטבחה. וכל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה. העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה. העמיד להם בלעם, מדבר עמו כל זמן שירצה. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי האומות. נביאי ישראל מזהירין את האומות על העבירות, וכן הוא אומר: "נביא לגוים נתתיך”; ונביאים שהעמיד מן האומות, נותנים פרצה לאבד את הבריות מן העולם הבא. ולא עוד, אלא כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם. שכן ישעיה אומר: "על כן מעי למואב ככנור יהמו" וגו' (ישע' טז יא), וכן יחזקאל אומר: "בן אדם שא על צור קינה” (יחז' כז ב). ונביאי אומות העולם היו במידת אכזריות, שזה עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות העולם, שזה עמד מהם וראה מה עשה' (תנחומא "בלק" סימן א). בפשטות המדרש מביא על מלכות ממון ונבואה שנתנה בישראל ובעמים במשך הדורות ומראה את ההבדלים; אולם אולי הובאו כאן אלו כדי לרמז שכל מה שנאמר בנ"ך מרומז בתורה ('יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא?' [תענית ט,א]), כיון שהתורה היא השורש של הנ"ך (ובכלל של כל המציאות בעולם במשך הדורות). לכן נראה שהבסיס של נבוכדנצר והמן מרומז בבלעם, שהוא היה כעין השורש להם, שהוא גילה על המציאות שהדברים החשובים בעולם ראויים לישראל ולא לגויים כיון שהם משחיתים בזה. בלעם מעבר להיותו נביא היה גם קשור למלכות, כמו שרואים שבלק הביאו וכבדו, וכן היה יועץ אצל פרעה במצרים (סוטה יא,א) ולכן יש בו רמז לקשר גילוי מלכות. בלעם גם רצה ממון כמו שרואים שאמר לשלוחי בלק: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב" וגו' (במדבר כב,יח), כך שזה כגילוי כנגד ממון המן. הוא עצמו כמובן היה מגדולי הנביאים, כמו שרואים בפרשה וכן נאמר שהיה כעין משה בנביאות ('ולא קם נביא בישראל כמשה – אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור' [ספרי; דברים לד,י]). נראה שיש גילוי בשלושת אלו כרמז למהות העולם, שהעולם נברא בשביל ישראל (רש"י; בראשית א,א), שאנו מתקנים ומקדשים את העולם, ובכך מעמידים אותו, להבדיל מהאומות שמטמאים את העולם ונעשה ראוי לחורבן (ואנו בתיקוננו גם מתקנים אותם, עד שלעתיד לבא כולם יחזרו בתשובה לה'). העולם עומד על שלושה דברים: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). התורה זה הבסיס לכל הנ"ך (תענית שם), וכן זה הנבואה הגדולה ביותר – שנבואת משה היתה הכי גבוה מכל הנביאים, ואין נביא יכול לחלוק על התורה, ולכן זה מתגלה כנגד נבואה (שזה התגלה במשה מול בלעם). עבודת המקדש קשורה לגילוי מלכות ה' בעולם, ולכן קשור למלכות – כמו שנאמר על שלמה שישב על כסא ה' ("וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" [דה"י א כט,כג]), ולכן זה גם מתגלה בהקמת המקדש או חורבנו (שלמה מול נבוכדנצר). גמ"ח נעשה גם בממונו ולכן מרמז על עניין הממון, כמתגלה בעושר (דוד מול המן). נראה שבלעם היה בנבואה כעין משה, ולכן כמו שאצל בלעם יש גילוי כנגד מלכות ממון ונבואה, כך גם אצל משה: הוא היה גדול הנביאים, היה עשיר גדול ('אמר רבי חמא בר' חנינא: לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר (שמות לד, א) "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" פסולתן שלך יהא' [נדרים לח,א]), וכן קשור למלכות – שהיה נחשב כמלך (שמו"ר ב,ו). עוד נראה שבלעם רצה להחליף את האבות, שכך אומר לה' שמקריב כנגד קרבנותיהם, ואף חשוב מהם (רש"י; במדבר כג,ד), והאבות הם שורש בנ"י, ולכן מתגלה גם כנגד הנעשה בזרעם במשך הדורות (ובכלל מעשה אבות סימן לבנים – 'א"ר יהושע דסכנין: סימן נתן לו הקדוש ברוך הוא לאברהם, שכל מה שאירע לו אירע לבניו' [תנחומא "לך לך" סימן ט]). לכן מתגלה בשלושה דברים כנגד שלושת האבות: מלכות מתגלה אצל אברהם שנאמר לו "נשיא אלקים אתה בתוכנו" (בראשית כג,ו); וכן מובא בחז"ל: 'מלך נתתיך לאומות' (שבת קה,א). נבואה מתגלה אצל יצחק, כיון שהוא היה קשור במיוחד לא"י, ונאמר לו במיוחד לשכן את השכינה (ב"ר סד,ג), כך שזה קשור לנבואה שבאה מגילוי שכינה, וכן הנבואה קשורה לא"י ('כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ' [הכוזרי ב,יד]). ממון מתגלה אצל יעקב שהתורה פרטה את מעשיו בשביל ריבוי ממונו (בראשית פרקים ל – לא); שלהם ולזרעם ראוים הדברים האלו, שמשתמשם בהם לקודש, לעומת האומות שמשתמשות בזה למיעוט גילוי אור ה' בעולם. אולי גם רמז לכך שעיקר האדם זהו בנ"י, שאנו מתקנים ומקדשים את העולם, ויש באדם נפש רוח ונשמה, וכנגדם נאמרו שלושת הדברים: הנפש היא החיות של הגוף – כנגד זה הממון שכולל מאכל ושתיה, וחפצים שבהם שומרים על הגוף, וכן קניית רפואה. הרוח היא המקור לרגש ומידות – כנגד זה המלכות שמעריצים את מלך, ומרגישים שסומכים עליו. הנשמה היא החלק העליון והקדוש וקשור לכח השכלי – כנגד הנבואה שהיא ממקור עליון וקשור בקדושת האדם שמגיע לזכות להתנבאות, גם קשור לשכל שמתאחד עם גילוי ה' ומקבל נבואה (והנביא צריך להבין ולתרגם את הנבואה, למה התכוונה). נבוכדנצר והמן היו בזמן שעדיין היתה נבואה בישראל, כך שזה כעין גילוי כנגד שבלעם היה בזמן שעוד היתה נבואה בגוים, אלא שאצלו פסקה הנבואה, וכן באזור זמן גלות בבל ופרס ומדי פסקה הנבואה מישראל (שבתחילת בית שני עוד היו מעט אחרוני הנביאים). בלעם נשכר כדי לקלל את ישראל ולגרשם מעל מואב – שבכך למנוע מהם כניסה לארץ, שזהו כנבוכדנצר שהגלה את ישראל מארצם, ובלעם רצה להרוג את כולם שזהו כעין המן שרצה להרוג את כולם. אולי זה רמוז בדרשת חז"ל על שמו של בלעם, שמעבר לגילוי על עצמו (שזהו הפשט בגמ') יש בזה גם רמז לגילוי כוחו כמו שיתגלה בהמשך הדורות: 'בלעם – בלא עם. דבר אחר: בלעם – שבלה עם. בן בעור – שבא על בעיר' (סנהדרין קה,א). ש'בן בעור' שבא על אתונו כעין רמז לאישות, שזה רמז להמשכיות (כשזה אישות באיש ואשה), שכעין כהמשכו הגיעו נבוכדנצר והמן (וזהו גם 'בן בעור' שבן מרמז על המשכיות, כעין רמז לבניו הרוחניים שיהיו בהמשך הדורות). וגם רומז לטומאה (שבא על בהמה), שהטומאה זהו המקור שדוחף לרצות להזיק לישראל. 'בלא עם' רומז לנבוכדנצר שהגלה את ישראל, שבכך ביטל את מעלת העם, שקהל בנ"י זה דווקא בא"י (' … מכדי כתיב "וכל ישראל עמו", "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל' [הוריות ג,א]), וזהו שאין בו מעלת עם – 'בלא' מעלת 'עם'. 'בלה עם' רומז להמן שרצה להרוג את כל ישראל, כעין בדרשה שרומזת שבלעם בלבל את ישראל והפיל מהם חללים (רש"י בגמ'). אולי בלעם ניסה להזיק לישראל ע"י שלושת הגילויים של הטומאה ורשעות האלו שהתגלו בדורות כפוגעים בישראל, ולכן ניסה שלושה ניסיונות לקלל את בנ"י, כניסיון לפגוע דרך כח טומאה והיזק שבא לפגוע בישראל (כמו שמתגלה במשך הדורות). כנגד עצמו זהו הניסיון הראשון, ולכן אמר: "מה אקב לא קבה א'ל ומה אזעם לא זעם ה'. כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו" (כג,ח-י). שכוחו של בלעם היתה הידיעה מתי ה' כועס: ' … דתניא: (תהלים ז, יב) "וא'ל זועם בכל יום". וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע; ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה (במדבר כד, טז) "ויודע דעת עליון", השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?! אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה. והיינו דאמר להו נביא לישראל: (מיכה ו, ה) "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב" וגו', מאי (מיכה ו, ה) "למען דעת צדקות ה'"? א"ר אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקא"ל בלעם לבלק: (במדבר כג, ח) "מה אקב לא קבה א'ל ומה אזעם לא זעם ה'” – מלמד שכל אותן הימים לא זעם' (ברכות ז,א). גם כרמז שמזכיר את האבות ("כי מראש צורים" וגו'), שרצה להחליף אותם בעצמו. גם מזכיר את מספר בנ"י, כרמז שהוא היה יועץ במצרים שיעץ להרוג בבנ"י כדי למעטם. ואף אומר על עצמו שרוצה להחשב בסופו כמותם. הניסיון השני היה כעין כגילוי המן, שהשתמש בגורל כדי לנסות לפגוע בישראל (“הפיל פור הוא הגורל לפני המן" [אסתר ג,ז]), וכנגד זה אמר בלעם: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. א'ל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו. כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א'ל. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (כג,כא-כד), כעין רמז שה' לא מביט לחטאים ("לא הביט" וגו') – כמו שלא מתו ע"י המן על שחטאו בהשתחוויה לצלם, ושנהנו מסעודת אחשוורוש (מגילה יב,א). ואמר שאין ניחוש בישראל, שכך גם לא חל עליהם הניחוש של הפור של המן. ובנ"י התנקמו אז מאויביהם (“עד יאכל טרף ודם חללים ישתה"). בניסיון השלישי היה כעין גילוי נבוכדנצר, ולכן כנגד הגלות נאמר: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים" (כד,ב), שניסה לפגוע בזה, אבל ראה שהם שוכנים במקומם ואין בהם גילוי של גלות. וכך מברכם בלעם: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (כד,ה), ששוכנים כראוי במקומם. וכן אומר "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" (ט'), שלא יכולים להזיזו ממקומו. ומזכיר הרבה ענייני מים, כרמז לא"י: “כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר" (דברים ח,ז). ומזכיר שישראל מנצח את אויביו, כגילוי שלא יכולים לנצחו (שלא כנבוכדנצר שניצח את ישראל והגלם). אולי נאמר על בלעם ותלמידיו: 'כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו; ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע' וכו' (אבות ה,יט). שרומז לבלעם ולתלמידיו ההולכים בדרכו, שכך מתגלה בנבוכדנצר והמן תלמידי בלעם. 'עין טובה – מסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים' וכו' (ברטנורא), שזה כנגד הגילוי בממון. 'ורוח נמוכה – ענוה יתירה' וכו' (שם), כנגד גילוי המלכות שזה שיא המעלה והכבוד באדם, וזה מושך ביותר לגאוה, ולכן צריך להתאמץ להיות עניו, שאחרת נופל להיות רוח גבוה. 'ונפש שפלה – זהירות והפרישה מן התאוות' (שם), כרומז לתיקון האדם שבכך מתקדש ונעשה ראוי לנביאות.