"ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים" (במדבר יג,כג). 'עודם בירדן אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר (במדבר לג, נב) "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" וגו'. אם אתם עושין כן מוטב, ואם לאו באין מים ושוטפין אותיכם. מאי אותיכם? אותי ואתכם. עודם בירדן אמר להן יהושע: "הרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי ישראל" וגו', וכתיב (יהושע ד, ו) "למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם" וגו', סימן לבנים שעברו אבות את הירדן. עודם בירדן אמר להן יהושע: (יהושע ד, ג) "שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים הכן שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה" וגו'. יכול בכל מלון ומלון? ת"ל "אשר תלינו בו הלילה". אמר רבי יהודה: אבא חלפתא ורבי אליעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי עמדו על אותן אבנים ושיערום כל אחת ואחת שקולה כארבעים סאה, וגמירי דטעונא דמדלי איניש לכתפיה תילתא דטעוניה הוי, מכאן אתה מחשב לאשכול שנאמר (במדבר יג, כג) "וישאוהו במוט בשנים", ממשמע שנאמר במוט איני יודע שבשנים? מה תלמוד לומר "בשנים"? בשני מוטות. אמר רבי יצחק: טורטני וטורטני דטורטני; הא כיצד? שמנה נשאו אשכל, אחד נשא רימון, ואחד נשא תאינה. יהושע וכלב לא נשאו כלום. אי בעית אימא משום דחשיבי, ואי בעית אימא שלא היו באותה עצה' (סוטה לד,א). האבנים שבנ"י הביאו מהירדן מלמדים לדורות שבנ"י נכנסו לארץ, שבאו במיוחד לכאן ולא שבמקרה היו כאן מאז ומעולם, אלא באו לכבוש את הארץ כיעוד; ויותר מזה: ה' עזרם ויבש את הירדן כדי שיעברו, וזה נעשה ע"י הארון עם הכהנים שירדו לירדן. דבר זה מלמד לדורות שבנ"י נכנסו לארץ כשליחי ה' (ככהנים), וזה דבר שקשור למעל הטבע – כל מציאותנו כאן זה בהשגחה מה' (כמו שיבש את הירדן), וייעודנו זה לתקן מכאן את כל העולם לעשותו קודש לה', שכל העולם כולו יהיה קודש ויחול בו שכינת ה' (כארון הברית). דבר זה היה ההיפך ממעשה המרגלים שבאו לרגל ולהוציא את דיבת הארץ, שלא ראו בארץ עניין של קדושה אלא העדיפו להיות בחו"ל, תחת ענני הכבוד וכו' שיש השגחת ה' גלויה, ונראה כאילו יש שם יותר גילוי שם ה' (לצערנו יש גם כיום כאלו שרואים במקומות שונים בחו"ל כאילו מעלתם גדולה מהארץ, ה' ישמור). אבל זה ההיפך מהאמת שהיא שבא"י זהו המקום שבו יש לגלות את שם ה', שכאן מקום עיקר התורה והשכינה וגילוי שם ה'. וזהו שאמר יהושע שאם לא באים כדי לכבוש את הארץ, שלא רואים בזה עניין של קדושה, שלכן יכולים לחיות עם שבעת העממין ולא לכבוש את כל הארץ, אז המים היו מטביעים אותם, כעין המרגלים ודור יוצאי מצרים שמתו במדבר בשל חטא המרגלים. (אולי לכן זה נעשה בי"ב אבנים שעומדים במקום, ומרמזים על קביעות במקום, כעין היפך מהמרגלים שהלכו לתור ודיברו שלא להיכנס לארץ – שלא להתקבע בארץ. את האבנים שמו במקום לינה הראשון שיבואו, כעין רמז לקרבה לכניסה לארץ כמו שכאשר נשלחו המרגלים בנ"י חנו בסמוך לכניסה לארץ, רק שהיו מצד החיצוני לארץ לעומת האבנים שהם מהצד הפנימי – בתוך הארץ, כגילוי שהם היפך מהמרגלים). לכן יש קשר בין שני הדברים (שהם הפכים. שלכן העריכו את גודל הפירות ע"פ האבנים). אולם נראה שזה גם מרמז על הפירות שהמרגלים לקחו, שגם בזה יש גילוי של מעלת הארץ בקדושה. מצד הפשט נאמר שפירות הארץ משובחים: "ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה" (במדבר יג,כז), ובזה מרמזים על מעלת הארץ לא רק בפיזי אלא גם ברוחני, שיש קשר ביניהם (בין הפיזי והרוחני), שלכן משנחרב הבית (שירדה הקדושה והשכינה ברמתה) נעשה פגם במעלת הפירות הפיזיים: 'משחרב בית המקדש, בטל השמיר ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה, שנאמר (תהלים יב) "הושיעה ה' כי גמר חסיד" וגו'. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות' (משנה סוטה ט,יב). 'ונופת צופים - מין דבש שהיה בא מארץ ישראל נקראת צופים, היה מאד נפלא במראה ובטעמו ובריחו. טעם - הנאה. ושומן - ידוע. רוצה לומר בזה פירות ארץ ישראל, וכן אנו מוצאים אותם היום בעונות' (פירוש המשניות לרמב"ם). אולם גם נראה שרומז לענייני קדושה, שהארץ מחברת לקדושה (ולכן יש להילחם על הארץ, להוריש אותה מהגוים, ובפרט משבעת העממין) שזה נרמז באסמכתא בפירות הארץ, שזה כולל גם את הפירות שהמרגלים הביאו: 'דכתיב (דברים ח, ח) "ארץ חטה ושעורה" וגו' ואמר רב חנן: כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר ... גפן כדי רביעית יין לנזיר. תאנה כגרוגרת להוצאת שבת. רמון כדתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים' וכו' (עירובין ד,א-ב). גפן מרמזת לנזיר, שמצד אחד נאמר עליו שהוא קדוש, ומצד שני נחשב חוטא על שציער עצמו יין: 'תניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ו, יא) "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה! ר' אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו, ה) "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה' (תענית יא,א) [ראה 'בארץ לא זרועה' – 'נזיר חוטא או קדוש', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שמעמיד מתי נחשב כך ומתי כך]. זה מרמז על הארץ שמקדשת גם בגשמי שלה, שזהו שלא למנוע מעצמו את השפע הגשמי של א"י, אלא להשתמש בו להתעלות לקדושה, שיקרא בכל דרכיו קדוש. לכן נשאוהו שמונה אנשים כרמז למעל הטבע, שכאן הטבע הגשמי קדוש שמחובר לקדושה שמעל הטבע: 'קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ' (ב"ח; טור או"ח סימן רח). [אולי ברמז שנאמר בפס' "וישאהו במוט בשנים", שהגפן מרמז לרביעית לוג יין בנזיר, שכך שמונה אנשים – כעין כפול שמונה זהו שני לוג, וזהו רמז "בשנים"]. תאנה מרמזת לגרוגרת להוצאת שבת, כרמז שבא"י יש קדושה שמתגלת גם כעין שבת, שזהו שיש בארץ שמיטה – שבת הארץ, בה מגלים דרך הארץ שה' הוא מלך העולם – הוא שברא את העולם; שכך מגלה על עניינה של הארץ לגלות את שם ה' בעולם. לכן נלקח ע"י אחד, כרמז לגרוגרת אחת עליה חייבים בהוצאת שבת. רמון מרמז לטהרת כלי של בעה"ב כשניקב, שאז נטהר מטומאתו, כרמז שבא"י אנו מתקנים את העולם מהטומאה שחלה בעולם בחטא עץ הדעת, שה' נתן לאדם את העולם (ולכן הוא כעין בעה"ב), וכך נטמא כל העולם בחטא עץ הדעת (שזהו כעין כלי – הדבר שנעשה לשימוש אדם, העוה"ז שה' ברא לשימוש האדם; וכן האדם עצמו הוא כעין כלי, כעין כיס שזה כעין כלי [סנהדרין צט,ב]), ובארץ אנו מתקנים את העולם מטומאתו. זה רמון אחד, שכשרמון אחד יוצא מהכלי אז נטהר הכלי; אבל בכלי עצמו יש שלושה רמונים (משנה כלים יז,ד), וכך בדומה כאן לקחו שלושה פירות להראות – ענבים, רימון ותאנה. נראה שלזה נאמר במדרש שכלב הכריחם לקחת מפירות הארץ: '"ויבאו עד נחל אשכול". לא רצו ליטול מפירות א"י אילולי כלב ששלף את הזיין וירץ לפניהם ואמר להם: אם אין אתם נוטלים או אתם הורגים אותי או אני הורג אתכם, לא היו נוטלים; לפיכך (יהושע יד, ט): "אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה"' (במדבר רבה טז,יד). כלב דרש שיקחו מפירות הארץ כדי להוכיח על טובתה, ולכן זכה לקבל את חברון; ונראה בעומק שרמזו בזה על הקשר לחברון – לאבותינו (שחברון היא עיר האבות, וכן כלב הלך לשם להשתטח שם על קברי אבות), שהם היסוד לבחירתנו וקדושתנו וגם לקשרנו לארץ (שהובטחה להם), שזה קשור לפירות שכלב דרש מהם לקחת – להוכיח על קדושת הארץ וקידושנו את העולם. (אולי לפי המדרש אפשר להבין את דברי הגמ' שיהושע וכלב לא לקחו בגלל כבודם או שלא היו באותה עצה, שבתחילה כשחייבם היה זה לחיוב, ולכן לקיחת הפירות לא היתה לעצתם הרעה, ולכן מצד זה לא לקחו בשל כבודם, אולם מיד החליטו המרגלים לקחת ולפעול בזה את עצתם, ולכן מצד זה לא לקחו יהושע וכלב כי זה כבר נעשה ללקיחה לעצתם הרעה). [נראה שהמרגלים לקחו "ענבים ... ומן הרמנים ומן התאנים", שלא כסדר שנאמר על הארץ: "ארץ ... וגפן ותאנה ורמון" (דברים ח,ח), כי הם באו לקחת את טובת הארץ – בגשמי וברוחני (כמתגלה בשבעת המינים), ולפעול בו לרעה נגד הארץ, ולכן זה נעשה בצורה שונה מהנאמר בפס' של טובת הארץ. וכן הם התכוונו לקחת כדי להרחיק מהארץ ולכן לקחו את שלושת הדברים הכי רחוקים מקרבה לנאמר "ארץ" (שהסדר נותן את סדר החשיבות בברכה [ברכות מא,ב]), כביטוי להתרחקות מהארץ].