"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני” (שמות יט,א). '"ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט,א), וכי ביום הזה באו?! אלא כשתהא למד דברי לא יהו בעיניך ישנים אלא כאילו היום ניתנה תורה, ביום ההוא אין כת' כן, אלא "ביום הזה" (שם)' (פסיקתא דר"כ יב,כא). התורה מרמזת על היחס הנכון ללימוד תורה, שצריך לראות בה תמיד כמתחדשת כל יום מחדש, וכך הלימוד יהיה בדבקות גדולה יותר. מעבר לעצם העניין שיש בזה חשיבות גדולה ביחס לתורה, שהרי אם למדים בלא התעסקות כראוי זה פגם גדול, וגורם ריחוק מהתורה, שלכן גורם שלא זוכה להיות ת"ח, וכן זה היה השורש לחורבן הבית: 'שלחו מתם: ... הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר (במדבר כד, ז) "יזל מים מדליו" שמהן תצא תורה. ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? ... רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה. דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'; היינו "לא שמעו בקולי" היינו "לא הלכו בה”? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). 'ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל … שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר: שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו לא הלכו בה, כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם' (ר"ן ד"ה 'דבר') [ראה בהרחבה ב'לזמן הזה', תמוז, "בין עובד אלקים לאשר לא עבדו”; וב'הקדושה והטהרה' – 'שתהיו עמלים בתורה', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א]. לכן מדגישה התורה שחיבור לתורה – שתחול בו התורה זה דווקא כשזה בא עם כבוד וחשיבות, ולא כדבר ישן שמזלזלים בו. גם נראה שנאמר "באו מדבר סיני", שמדבר סיני מרמז על שפלות, שמדבר הוא מקום שומם, וכן הר סיני אינו גבוה כשאר ההרים, ולכן הוא כעניו ובגלל זה בו נתנה התורה ('דרש בר קפרא: מאי דכתיב (תהלים סח, יז) "למה תרצדון הרים גבנונים"? יצתה בת קול ואמרה להם: למה תרצו דין עם סיני, כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני; כתיב הכא "גבנונים" וכתיב התם (ויקרא כא, כ) "או גבן או דק". אמר רב אשי: ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא' [מגילה כט,א]). כך רמז לבני עניים שמהם תצא תורה, שלא כבני ת"ח שמזלזלים ולא מכבדים מספיק את התורה ולכן היא בורחת מהם. ממשיכה התורה: “ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני" (פס' ב) שהעניין שנרמז "ביום הזה" שיהיו בעיניך כחדשים זה גם כדי שבכך יחזור שוב ושוב על לימודו, כיון שזה כדבר חדש ולא ישן שכבר לא רוצה שוב לפוגשו כי כבר מואס בו ח"ו. לכן ממשיכה התורה שהביאה לסיני "ביום הזה”, שמלמד שיראה בעיניך כחדשים שנרמז בבואם (“ויבאו") ל"מדבר סיני”, גורם שיסיע עצמו (“ויסעו") מ"רפידים" שזהו רמז לריפיון ידים מלימוד תורה, שע"י שיראה בעיניך כחדשים לא תרפה ידיך מלימוד תורה. נראה שנרמז "ביום הזה", ש"הזה" בגימטריה 'טוב', שתראה התורה בעיניך כחדשים בכל יום וכך יתגלה בעיניך הטוב הגדול יש בתורה - “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט,עב). [וכן כרמז ש"ביום הזה" מלמד על היחס לתורה שתראה כחדשה בכל יום, ומניין שזה מכוון לתורה? זהו גימטריה של "טוב", שהתורה נקראת טוב: 'ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (אבות ו,ג)]. הגמ' לומדת שבאו למדבר סיני בר"ח: 'אמר רבא: דכולי עלמא בר"ח אתו למדבר סיני, כתיב הכא (שמות יט, א) "ביום הזה באו מדבר סיני", וכתיב התם (שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראש חדשים", מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח' (שבת פו,ב). נראה שזה נלמד בג”ש "הזה", שהוא מרמז כאן על התחדשות התורה בעיניך בכל יום (שלא נאמר 'ביום ההוא'), שזהו כמו ר"ח שמתחדש כל חודש מחדש, כך גם "היום הזה" מתחדש כל יום מחדש (שבעניין ר”ח נאמר “החדש הזה” שזהו ביחס לחודש, שהוא מתחדש כל חודש בר”ח, וכאן נאמר “ביום הזה” שזהו ביחס ליום – שמתחדש בכל יום). מובא באבות: 'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' וכו' (אבות ו,ב). מניין זאת לריב"ל? בפשטות זה משל ולא שלמד שיש בת קול שיוצאת ממש. אולם אפשר שלמד מהנאמר "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי" (דברים ה,יח); “ולא יסף" הכוונה 'דלא פסק' (סנהדרין יז,א). מזה למד ריב"ל שלא מפסיק ה-"קול גדול", שיוצאת בת קול בכל יום. אולם לא נאמר שזה בכל יום? אולי אפשר שדרש זאת מהפס' שלנו: “ביום הזה באו מדבר סיני", ש"ביום הזה" מלמד שבכל יום מתחדש, ודרש את ההמשך "מדבר סיני" מלשון מדבר, שיוצאת בת קול שמדברת מסיני, שזהו הבת קול שיוצאת בכל יום. ומה אומרת? 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' וכו', שמי שלא רואה בתורה כדבר חדש, אלא כישן, הוא גורם לעצמו שלא לעסוק בתורה כראוי – לא להדבק בתורה בשלמות. אולי רמז לזה שאומר בסוף: 'וכל מי שעוסק בתלמוד תורה (תדיר) הרי זה מתעלה, שנאמר (במדבר כא יט): "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"'. ומפורט בגמ': ' … מאי דכתיב (במדבר כא, יח) "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות"? א"ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר "וממדבר מתנה". וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו א'ל, שנאמר "וממתנה נחליאל", וכיון שנחלו א'ל עולה לגדולה, שנאמר "ומנחליאל במות"' (נדרים נה,א). באבות לא דרש מ-"וממדבר" אלא מ"וממתנה" כיון שמדבר על שעולה לגדולה, ולכן זה מתחיל בלימוד תורה שלומד, שזהו שלומד תורה שנתנה לו במתנה. אולם לכאורה היה ראוי להביא את "וממדבר" שזהו שמלמד תורה ('כמדבר שהוא מופקר לכל – מלמד תורה בחנם לכל' [רש"י]), שזהו עיקר לימוד תורה (ללמד אחרים), אולם בכ"ז זה לא נוגע ישירות לעניין ולכן לא התחיל בזה (ואף אולי בא לרמז שאף כשלומד בעצמו בלי ללמד לאחרים, גם אז חל בו שעולה לגדולה [אולם מן הסתם פחות מהמלמד אחרים שזהו עיקר לימוד התורה]). אולם אולי בכוונה לא התחיל מ"וממדבר" כדי לרמז שזה כהמשך של תחילת דברו, ששומע את הבת קול ומתייחס אליה ולכן לומד כראוי, ולכן דורש "וממדבר" כרמז לנאמר "ביום הזה באו מדבר סיני". לכן ההתחלה "בכל יום ויום" זה חל ב"וממדבר", והמשכו זהו שבעקבות כך לומד תדיר כראוי ומזה מתעלה, שזהו ההמשך מ"וממתנה" והלאה.