בס"ד                                                    ערש"ק                                                    ד'   בניסן   תשע"ד

                      יוסף לי - אור - בפרשה – מצורע

  " זאת תהיה תורת הַמְּצֹרָע בְּיום טָהֳרָתוֹ והובא אל הכהן   "(יד, ב)

פרשתנו עוסקת בעניין לשון הרע, כמו שדרשו חז"ל(ויק"ר טז, ב):'מצורע' - 'המוציא שם רע'. ונראה לומר

שהסיבה שהאדם מרשה לעצמו לדבר לשון הרע היא בגלל שהוא בעל עין רע היינו עינו צרה בטוב שה'

יתברך משפיע על אחרים, וגם את מה שנתן לו ה' יתברך אינו רוצה ליהנות לחבריו. וזה 'מצרע' שעולה

בגימטרייה 'רע עין'. וזה הרע עין מקורו ממידת מהגאווה שהיא ממלאת אותו בגסות הרוח שזה בעצם

שורש חטא הלשון הרע, השם יצילנו. לכן קורבנו הוא גם ממקל עץ ארז ואזוב כי עץ הארץ המתנשא גבוה

רומז על הגאווה הגורמת להתנשאות לעומת האזוב שהוא עץ הנמוך ביותר באילנות. ופירש רש"י ז"ל:

מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

ודע, שעוון זה חמור מאוד מאוד כי המדבר לשון הרע לוקה בנגע הצרעת, כמו שאמרו רז"ל(ערכין טז): על

שבעה דברין הנגעים באים, ואחד מהם – 'על לשון הרע'. וכן ידוע, שבעוון זה ג' אנשים ניזוקים: האומרו,

המקבלו, והנאמר עליו. זה שנאמר עליו ניזוק מלשונם הרעה, ואילו המספר והשומע נענשים על חטאם

בדיבור לשון הרע. ועיננו רואות מעשים שבכל יום, שאנשים מפטפטים פטפוטי דברים ולא מקבלים צרעת.

אלא דע, שהצערת היא לא רק בגוף אלא גם בנפש, כמו שאמר החכם באדם(משלי כ"א, כ"ג):"שומר פיו ולשונו,

שומר מצרות נפשו", גופו לא נאמר אלא נפשו כי צרעת הנפש יותר גרועה מצרעת הגוף כי היא מביאה

עד כדי חולי השיגעון שפתאום יכול לבוא חס ושלום, רחמנא ליצלן.

ואיתא במדרש(ויק"ר טז, ב): מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות ומכריז: מאן בעי למיזבן סם חיים?

(מי רוצה לקנות סם חיים). יצא אליו רבי ינאי וביקש לקנות. הוציא לו(הרוכל) ספר תהלים הראה לו פסוק:

'מי האיש החפץ חיים'. מה כתוב אחר כך? 'נצור לשונך מרע, סור מרע ועשה טוב' וכו'. אמר רבי ינאי:

כל ימיי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ

חיים!. ומדרש זה תמוה. שהרי מי הוא זה ואיזה הוא, שיכול למכור סם, היינו תרופה שלא לוקחים אותה

ומכניסים אותה לגוף, והיא נותנת חיים?

ובשביל להבין זאת, נקדים סיפור שמספרים על הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצק"ל בעל הספר הידוע

והמפורסם "החפץ חיים", שכל כולו עוסק בהלכות לשון הרע, שכאשר הגיע לגיל תשעים, ערך מסיבה

בביתו ותמהו עליו מקורביו, מדוע עושה לעצמו מסיבה כזאת גדולה בהיותו בן תשעים? השיב להם: כי

הוא תמיד חשש שאם ייפטר מן העולם בלא אריכות ימים, ירננו אחריו בני אדם שהוא "נאה דורש ולא

נאה מקיים", שהרי כתוב "מי האיש החפץ חיים" וכו', היינו אדם ששומר את פיו מלשון הרע, זוכה גם

לאריכות חיים. וע"פ זה יובן המדרש שהרי מי לא חפץ בחיים אלא השאלה היא לאיזה חיים הוא זוכה?

היינו ברגע שאדם שומר פיו ולשונו מלדבר לשון הרע הוא זוכה לחיים טובים וארוכים. ואפשר שזה מה

שהתחדש לרבי ינאי היינו התרופה התמידית שנותנת חיים היא שנוצר לשונו מרע כי בזכותה הוא לא

רק זוכה לחיי העולם הבא אלא גם קונה לעצמו חיים טובים וארוכים עוד בעולם הזה.

אך מלבד זאת, עוון זה הוא גם הגורם העיקרי לשנאת חינם בין בני האדם. מה שמביא בסופו של דבר

להסתלקות השכינה, כמו שמצינו במרים שדיברה במשה, ולכן לקתה בצרעת. וגרמה לכך שהסתלקה

השכינה, כמו שכתוב(במדבר יב, י): "והענן סר מעל האהל", שהרי ידוע שהענן היה סמל להימצאות השכינה.  

ויוסף לי ה' אור להתבונן במילה 'מצרע' ולהבין שהיא מורכבת מאותיות 'מץ' ו 'רע'. ואפשר אולי שהעניין

בא לרמוז על הסתלקות השכינה בעת שמדבר לשון הרע כי אותיות 'מץ' בחילוף א"ת ב"ש(היינו חילוף

האותיות בסדר הפוך: למשל במקום א' ת', במקום ב' ש') יוצא 'י"ה' היינו השם הקדוש שרומז על השכינה,

כמו שכתוב(שמות א): "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" מצרימה דייקא ולא מצרים רמז לשכינה

בשם 'י"ה' שגלתה עמהם למצרים, כידוע. עולה מכאן, שבעת שמדבר לשון הרע בכך גורם להסתלקות

השכינה כנ"ל וע"י זה נותן מיד כוח ל-'מץ' היינו לקליפה להתחבר עם ה-'רע', ובזה ניתנת רשות שתאחז

בו קליפת הרע, וזאת תורת המצורע. והעניין הוא שבהסתלקות השכינה מסיר את ההשגחה העליונה,

ולכן פורענות קרובה לבוא חס ושלום. כמו שהיה בזמן בית המקדש השני שהרי הוא לא נחרב אלא בגלל

שנאם חינם, ומכאן למדו חז"ל(יומא ט): ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות,

ושפיכות דמים.

ומכיוון שהקב"ה חפץ בחיים מתוקנים של בני האדם לכן מאריך אפו שמא ימצא האדם את תיקונו ויחזור

מסורו הרע, כמו שדרשו חז"ל(ויק"ר יז, ד): אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה. על כן, בגלל עוון זה אינו

מביא עליו את הנגעים ישירות בגופו אלא הנגעים באים תחילה בבית, כמו שכתוב(ויקרא יד, לד): "נֶגַע צרעת

בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם", ואם חוזר בתשובה מה טוב, ואם לאו, הנגע בא בבגדיו, שנאמר(שם יג, מז): "וְהַבגד

כִּי-יהיה בו נֶגַע צָרָעַת", ואם חוזר בתשובה מוטב, ואם לאו, רק אז בגופו, שנאמר(שם, ט): "נֶגַע צרעת כי

תהיה בְּאדם", ועל זה נאמר(קהלת ה): "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך". ומפני שלרוב, האדם המדבר

לשון הרע יעשה זאת בהסתר כאשר יחשוב בלבו שהוא רחוק ממי שהוא מדבר עליו. לכן עונשו יהיה ריחוק

ובידוד ממחנה ישראל, שנאמר(שם, מו): "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", היינו מחוץ לג' מחנות(פסחים סז:)

היינו מחנה כהונה, לויה ומחנה ישראל. ונראה אולי דייקא ג' מחנות ולא מספיק אחד שהרי בזה בא לרמוז

כי חטא לשון הרע הוא הגורם להסתלקות השכינה כנ"ל ובגינו ניזוק בסופו של דבר כלל ישראל, כאמור.

העולה מהנאמר לעיל, שעצם תיקונו של מדבר לשון הרע וגורם להסתלקות השכינה כנ"ל הוא להחזירהּ.

ואם כך איך יחזירה? ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים וכו' אף הוא יבדל, שנאמר 'בדד ישב'.

היינו אפשר לומר אולי שע"י שהתבודד ויפרש שיחתו וצערו לפני ה' יתברך בכל יום מ-ז' ימי הגמר היינו

מימי סגירוּתוּ וכן ב-ז' ימי הספר היינו בי"ד ימים. שהרי  אף אם נרפא נגע הצרעת בטרם עברו י"ד ימים

לא יכול להקריב קורבנו ביום טהרתו אלא רק בתום י"ד ימים שלמים, כמו שלמדו חז"ל(ב"ק כה): קל וחומר

לשכינה י"ד יום. וכן איתא בתורת כוהנים(מצורע ה, ד): נמצאו אלו(ימי הגמר) ואלו(ימי הספר) ארבע עשר. וזה

שכתוב 'בדד יֵשֵׁב' היינו רמז לו שיפרש שיחתו לפני ה' בדיבור ממש כפשוטו במשך כל זמן היותו בדד

היינו י"ד ימים כנ"ל כי בדד עולה עם האותיות והכולל כמניין י"ד. והטעם הוא כי בדיבורו פגם ובדיבורו

יתקן בחינת מידה כנגד מידה. וע"י זה שיתקן דיבורו באמת כנ"ל תשובתו תתקבל ותתרצה לפני ה'.

וזה אל תקרי 'יֵשֵׁב' אלא 'יָשֹב' היינו ע"י ההתבודדות ותיקון הדיבור לפני ה' על אשר פגם בשכינה כנ"ל

תתקבל תשובתו, ומשכך ממילא תתרצה השכינה כנגדו.

על כן, סוג קורבנו ביום טהרתו הוא דווקא ב' ציפורים טהורות כי הם רומזות על מעשה פטפוטי דברים

וכו', כמובא ברש"י ז"ל. וכפי שדרשו חז"ל(ויק"ר טז, ז): אמר הקב"ה: יבא הקול ויכפר על הקול. ויש לשאול,

וכי קול הציפור יכול לכפר על קול הדיבור של לשון הרע שהוא טומאה חמורה, כידוע. אלא רצה לרמוז לו

בציפור האחת שהיא דומיה לקול היינו ללשון הרע שדיבר, ולכן תשחט. ואם עשה תשובה כנ"ל אזי דיבורו

תקין ויכול לחזור לג' מחנות דומיה הציפור שמשלח, כמובא במדרש(תנחומא ג): למה שוחט אחת ומשלח

אחת? אלא אם עשה תשובה, אין הצרעת חוזר עליו.

וזה שנאמר: 'זאת תהיה' היינו רמז לתורה שנקראת זאת, כידוע. והיא תהיה תקנתו של המצורע שדיבר

לשון הרע, כמו שדרשו חז"ל(תנחומא ב): והיא רפואתו של לשון הרע, שנאמר: מרפא לשון עץ חיים וכו'(משלי

טו:). וזה: 'תורת המצרע' היינו בעוון זה גרם להסתלקות השכינה כנ"ל ותיקונו שהתבודד ויפרש שיחתו

לפני השם יתברך. וזה: 'ביום טהרתו' היינו שיעסוק בתורה שהיא מרפא מיד ביום טהרתו בחינת(יומא

לח): הבא לטהר מסייעין לו על מנת שלא יחטא שוב. וכן ביום טהרתו היינו לאחר י"ד ימים שלמים כנ"ל.

רמז לכך שאין השכינה שהיא נקראת י"ה(=15) כנ"ל מתרצה כנגדו אלא ביום ט"ו(=15). וזה: 'והובא אל

הכהן' היינו שילך לצדיק השלם במידותיו שהוא בחינת כהן וילמד אותו להיות בעל מידות טובות היינו

טוב עין. וע"י כך יזכה לחיים ארוכים וטובים בעולם הזה ובב"א. אכי"ר.

רצ"ב חוברת הדרכה לפסח תשע"ג בעריכת הרב נחום גמליאל מושב נחם.מומלץ מאוד! קצר ולעניין!

                פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, ומתודה ומתחרט על גודל הפגמים שפגם, אזי

השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה, כי כל פגם ופגם שפגם בנשמתו פגם אצלה כביכול, והיא

מנחמת אותו, שתבקש תחבולות לתקן כל הפגמים(סימן התבודדות, אות יא).

                                                  "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

            ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                             ולע"נ הרה"ג יעקב יוסף בן מרגלית, תנצב"ה