ספר דברים נפתח ב"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב" (דברים א,א). למדו חז"ל שזה בא לומר שדיבר אליהם דברי תוכחה: "אלה הדברים אשר דבר משה" וגו'. וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד? והלא הוא כתב את כל התורה כולה, שנאמר (דברים לא) "ויכתוב משה את כל התורה הזאת"! מה ת"ל "אלה הדברים"? – מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר (דברים לב) "וישמן ישורון ויבעט"' (ספרי על הפס'); ולכן מפרטים בהמשך על איזה חטא מרמז כל חלק בפס' (וכן הביא רש"י על הפס'). אמנם למדו על הפס' הראשון, אבל נראה שזה יסוד לכל ספר דברים, שההתחלה מרמזת על כולו, שהוא כולו דברי תוכחה – ספר מוסר; וזה ברור גם מהפשט שמשמע שזה פותח כהקדמה לכל ספר דברים ("אלה הדברים אשר דבר משה אל כל בנ"י" – הכוונה שדיבר את כל הספר), שאת זה אומר משה סמוך לכניסה לארץ (כמו שממשיך הפס' "אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" [פס' ב]), כך שזה מכוון גם כנגד כל הספר, ולכן מרמז שכולו קשור למוסר (ש"הדברים" [שהכוונה לדברים שעומד לומר בספר דברים] זה לשון תוכחה כמו שמביא הספרי עוד פס' בתנ"ך שנאמר "דברי\הדברים" והכוונה למוסר). לכן מובן המובא ביהודי הקדוש: 'אומרים בשם היהודי הקדוש זצ"ל שלמד בכל יום איזה פסוקים מספר משנה תורה שאמר שהוא לו לספר מוסר'. 'הגיד היהודי הקדוש זצלה"ה מפרשיסחא שהמובחר שבספרי מוסר הוא ספר משנה תורה והיה מזהיר לתלמידיו ללמוד תמיד משנה תורה לעורר לבבם'. 'הרב הקדוש היהודי זצ"ל צוה להחסידים בני הנעורים שיאמרו בלילה משנה תורה לעורר לבבם' (היהודי הקדוש, פרשת דברים). נראה שזה גם רמוז בחז"ל שמביאים ראיה מהפס' "וישמן ישורון ויבעט" שמופיע בפרק לב, כך שסימן שבאו לומר שזה מרמז על כל הספר, כמו שמתגלה בספר דברי מוסר בהמשכו. (אולי גם למדו שנאמר שמשה כתב את כל התורה, שנאמר "ויכתוב משה את כל התורה הזאת" [דברים לא,ט], וסמוך לזה נאמר "ויכתב משה את השירה הזאת" [שם,כב], שזה נאמר דומה, רק בלי המילה "כל", לומר שכתב את כל התורה, אבל כאן שזה לא כל התורה [ולכן בלי "כל"] יש דברי מוסר, שזהו שירת האזינו שנאמרה בהמשך, בה נאמר "וישמן ישרון ויבעט" וגו' [שם לב,טו]; שזה מלמד שמה שנאמר כאן "אלה הדברים" הכוונה דברים של מוסר, של גילוי מוסר בתורה). נראה שהביאו בספרי את הפס' של "וישמן" וגו' כדי לרמז על עניין המוסר, שמדוע דווקא כאן יש גילוי של מוסר? שזה קשור לא"י, כמו שהפס' שם מביאים שההשמנה והמרידה היא בעקבות השפע שבא"י: "ירכבהו על במותי [במתי] ארץ ויאכל תנובת שדי וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר. וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוק עשהו וינבל צור ישעתו" וגו' (שם, יג-טו). שכיון שעכשיו נכנסים לארץ הטובה בה הם עובדים בקרקע ובשאר עבודות ותחת הטבע (שאין ניסים כמו במדבר), לכן יכולים בקלות ליפול מהשפע הגשמי, ולכן מזהיר אותם שלא לחטוא; ובפרט שבא"י הגשמי מקושר לקדושה, ואף המקום מחובר לשכינה, ולכן חטא בו יותר חמור ומדרדר, ולכן יש כאן גילוי חזק של מוסר בתורה לקראת הכניסה לארץ. אולם נראה שזה יותר עמוק מזה, עיקר התורה היא בא"י (ספרי עקב, מג) שבה יש גילוי תורה בשלמות, ולכן בו יש גילוי גדול יותר של קשר לתורה, וזה גורם ללומד תורה הקשורה בא"י כח חזק לחיבור לתורה ולכל הקשור בה, ולכן זה משפיע כעין מוסר לאדם להיות בעל מידות טובות ודבוק בקדושה ובתורה וירא מהחטא. בכלל נראה שכיון שבספר דברים יש קשר לא"י, אז יש בו דבקות גדולה בקב"ה, כיון שבא"י יש השגחה מיוחדת ("ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא,יב]); לכן זה גורם למוסר, כיון שכמה שהאדם יותר קשור ודבוק בקב"ה כך נופלת עליו יותר יראה ופחד ממעלת ה' יתברך. בנוסף כיון שכאן בא"י זה עיקר התורה, אז כאן מתגלה במיוחד עניין מוסר, שזהו גילוי התורה כמו שנאמר במשלי: "שמע בני מוסר אביך" (משלי א,ח); '"שמע בני מוסר אביך" – מה שנתן הקב"ה למשה בכתב ועל פה' (רש"י); שנאמר בלשון מוסר, לרמז שבתורה יש גילוי של מוסר (ובפרט בספר דברים שהוא לקראת הכניסה לארץ, שכאן עיקר עשיית התורה, ולכן זה יותר למעשה ולכן מתגלה יותר בחיבור לאדם ממש), שע"י התורה האדם מתיישר לה', שזה בקיום התורה ובלימוד תורה. בקיום תורה: 'בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה [כבחמורה], ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה, מצוה. ושכר עבירה, עבירה' (אבות ד,ב); 'שמצוה גוררת מצוה – כך מנהגו של עולם, העושה מצוה אחת נוח לו לעשות אחרות, והמתחיל בעבירות קשה לפרוש מהם. ועוד, ששכר מצוה מצוה. שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן' וכו' (ברטנורא). לימוד תורה: 'ת"ר: (דברים יא, יח) "ושמתם" סם תם, נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי. כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב שאת", ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' "לפתח חטאת רובץ"' (קידושין ל,ב). נראה שאמרו במשל אכילה ורחיצה, והודגש הנאה, כרמז כנגד "וישמן ישורון", שכדי שלא יבעט מהשמנתו התרופה לזה היא העיסוק בתורה (שכך מתקדש). [הכוונה כאן ללימוד תורה, שזהו הפס' '"ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם" - זו תורה' (ספרי). וכן 'עוסקין בתורה' משמע לימוד תורה. אלא שבפס' "הלא אם תטיב שאת" זה קיום מצוות התורה, שמתרגם אונקלוס: 'הֲלָא אִם תּוֹטֵיב עוּבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ', כך שנראה שרומז שגם כשדבק במצוות התורה היא נעשית לו סם חיים). וכן: 'תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע", אם אבן הוא נימוח, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", ואומר (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים"' (קידושין שם). נראה שלכן בשל מעלת ספר דברים כדברי מוסר שגורם לחיבור לה', לשוב בתשובה, לכן קוראים בספר דברים בחודש אלול ותשרי, שכך יצא בעקבות תקנת עזרא: 'תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה' (קידושין לא,ב). שנראה שמעבר לפשט שזה כרמז שיכלו הקללות, ובפרט שישמעו את הקללות ויחזרו בתשובה, יש בזה משום עומק שעל הדרך גם ישמעו את קריאת ספר דברים ויקבלו מוסר ויחזרו בתשובה. (אמנם זה למנהגנו שהוא מנהג בבל, שקוראים את כל התורה פעם בשנה, אבל למנהג א"י הקדום שקראו במשך שלוש שנים, יצא שלא קראו את ספר דברים כל שנה בחודש אלול ותשרי, אבל לפחות שמעו את הקללות שבספר דברים בסמוך לר"ה, שיש בספר דברים כח גדול ומיוחד של מוסר ולכן ראוי לשמעו לקראת ר"ה בשביל תשובה שלמה).