'רבנן פתרין ליה בסיני: "ויחלום והנה סולם”, זה סיני. "מוצב ארצה”, (שמות יט): "ויתיצבו בתחתית ההר”. "וראשו מגיע השמימה”, (דברים ד): "וההר בוער באש עד לב השמים”. דבר אחר: "והנה סולם”, זה סיני. אותיות דדין הוא אותיות דדין. "והנה מלאכי אלקים" על שם (תהלים סח): "רכב אלקים רבותים אלפי שנאן”, ולמדנו לנביאים שנקראו מלאכים, דכתיב (חגי א): "ויאמר חגי: מלאך ה' במלאכות ה' לעם”. "והנה מלאכי אלקים", זה משה ואהרן. "עולים”, (שמות יט): "ומשה עלה אל האלקים”. "ויורדים”, זה משה: "וירד משה”. "והנה ה' נצב עליו”: "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר”' (ב”ר סח,יב). חז"ל רמזו בחלום יעקב על מתן תורה, ממילא נראה שרמזו שזהו הגילוי באבות שכנגד מתן תורה, שמה שנעשה באבות התגלה אח"כ בבנ"י, כמו שאמרו חז"ל (בקשר לאברהם): 'א"ר יהושע דסכנין: סימן נתן לו הקדוש ברוך הוא לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו' וכו' (תנחומא "לך לך" סימן ט [וזה גם בשאר האבות ולא רק באברהם, כמו אומר הרמב”ן בבראשית יב,ו]). לכן נראה שיש בעניין חלום יעקב והקשרו כמה דימויים שהתגלו במתן תורה. חג שבועות זה החג היחיד שבתורה שלא מוזכר תאריך אלא הוא ע"פ חשבון של ספירת העומר שמתחיל בפסח, נראה שזה גם רמוז בחלום יעקב, שזה היה כשברח מפני עשו לאחר ש'גנב' את הברכות, שזה היה בפסח: '"שני גדיי עזים" – וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים; בפרקי דר"א' (רש"י; בראשית כז,ט). לכן הגילוי של מתן תורה קשור בהמשך לפסח, שזהו לאחר זמן שעובר מפסח, ולכן גם נקרא 'עצרת של פסח' (שהש"ר ז,ב) שקשור בפסח. רבקה שמעה שעשו רוצה להרוג את יעקב ולכן אמרה לו ללכת, והלך לאחר שקיבל את ברכת יצחק ללכת (בראשית כז-כח), כך שלא מיד הלך, ולכן גם הספירה מתחילה לא מיד מליל הסדר אלא מיום למחרת, שלא מיד באותו יום, שזהו בעקבות פסח אבל לא מיד בפסח עצמו; ואז יש את הדרך עד שהגיע למקום החלום, שכנגד זה יש את הזמן של הספירה (ממחרת הפסח) של חמישים יום (וזה כנגד הזמן שהיו ישראל הולכים עד שהגיעו להר סיני, כמו שיעקב הלך עד שהגיע למקום החלום). בברכה נאמר ליעקב "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים" (בראשית כז,כט) שזה מה שקרה בפסח שהמצרים כיבדו את ישראל, שנתנו להם את ממונם בהשאלה (“וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים" [שמות יב,לו]). יעקב קיבל את הברכות במקום עשו (שזה פגם אצל עשו, שחיסר את ברכותיו), וזה גרם לעשו לשנוא את יעקב: “וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז,מא), כך גם במתן תורה כשבנ"י קיבלו את התורה, זה פגם בשאר האומות שלא קיבלו, ולכן גם האומות נעשו שונאים לנו: 'מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו' (שבת פט,א [שזה שנאה לאומות שלא קיבלו את התורה (רש”י), ושנאה של האומות אותנו שקיבלנו (פסיקתא זוטרתא; שמות יט,יח)]). יעקב ירד לחו"ל ללבן הארמי כדי להתחתן ולהקים את בנ"י ואז לחזור לארץ, כך גם כשבנ"י יצאו ממצרים (והיציאה היא כדי שבסוף יגיעו לא"י) הם יצאו כעם בנ"י ממצרים שגדלו ממשפחה כשירדו, לעם כשיצאו; כעין שיעקב שירד כיחיד וגדל למשפחה. שכך ראוי לקבל את התורה, כעם ולא כיחידים או אפילו כמשפחה (ולכן קיבלו את התורה בהיותם ששים ריבוא שזהו המספר המהותי היסודי של בנ”י, שלכן מרומז שכנגדם יש גילוי בתורה [כעין אותיות התורה שזהו גילוי התורה]). יעקב ירד למצרים זמנית עד שיוולד יוסף שאז יוכל לחזור לא"י, שביוסף מתגלה כח ההתגברות על עשו (ב"ב קכג,ב), וביוסף מתגלה כח התורה, ובפרט מה שלמד יעקב משם ועבר: '"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף" רבי יהודה ורבי נחמיה … רבי נחמיה אמר: שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו' (ב"ר פד,ח), ולכאורה עיקר זמן לימודו מתורתם היה כשיעקב נטמן ולמד תורה בבית מדרשו של עבר לאחר הברכות ולפני שירד ללבן (מגילה יז,א), כך שביוסף יש גילוי כנגד התורה שהיה בהקשר של זמן החלום (שזה בין הברכות והירידה ללבן). לכן כנגד זה ביציאת מצרים יש הכאת המצרים כמו שביוסף יש את כח הכאת עשו (ומן הסתם ק"ו שיש בו כח הכאה נגד שאר העמים), וקבלת התורה ("ולקחתי") כסיום ארבעת לשונות הגאולה ממצרים (שזה קשור כהמשך לשלושת הלשונות בהכאת מצרים); ובפרט הלשון השלישית של קריעת ים סוף קשורה ביותר ליוסף: 'שִׁמְעוֹן אִישׁ קֶטְרוֹן אוֹמֵר: בִּזְכוּת עֲצָמוֹת שֶׁלְּיוֹסֵף, אֲנִי קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה״ (בראשית לט,יב) וּכְתִיב: ״הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס״ (תהלים קיד,ג)' (מכילתא מסכת ד"ויהי" פרשה ג [שמות יד, כב]). אז באה הלשון החמישית של הביאה לארץ, כמו שבעקבות יוסף רצה יעקב לחזור חזרה, שכל ירידתו היתה רק זמנית עד הולדת יוסף שאז היה אמור לחזור חזרה (ויוסף מייצג תורה וחזרה לארץ), וכך גם קבלת התורה היתה כדי שיבואו לארץ כדי לקיימה כאן (כי כאן עיקר עשיית התורה [ספרי עקב, מג] שזהו גילוי תורה וחזרה לארץ). (אמנם בסוף התעכב עוד כמה שנים, כמו שבנ"י חטאו במרגלים ונשארו ארבעים שנה במדבר). לכן גם בסולם שהוא כנגד מתן תורה נרמז גם על כיבוש הארץ: '"הארץ אשר אתה שוכב עליה" וגו'. מאי רבותיה? אמר רבי יצחק: מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו' (חולין צא,ב); כי עיקר התורה היא בארץ, ובלעדיה אין קיום לתורה. (לכן נרמז על קבלת התורה בסיני בהקשר לחלום יעקב שקשור למקום המקדש בא"י, שזהו התכלית של מתן תורה, שממשיכה ועוברת השכינה למשכן ואח"כ למקדש בירושלים כפסגת א"י, ומשם יוצאת תורה לכל העולם [“כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם” (ישעיהו ב,ג)]). בדרך כשיעקב ברח הוא נפגש עם אליפז שבא להרגו, ובמקום זה הזיקו רק בממונו (בראשית כט,יא; רש"י), כנגד זה כשבנ"י הלכו בדרך ממצרים נלחם בהם עמלק – שהם צאצאי הבן של אליפז, שבאו להרוג, אבל לא הרגו במלחמה כבא להרוג את כולם (כעין שאליפז שבא להרוג את יעקב ובזה להשמיד מהעולם את בנ”י) אלא הזיקו בהיותם מזנבים אחר בנ"י (דברים כה,יח). המלאכים בחלום יעקב רצו להרוג את יעקב והקב”ה הצילו: 'תנא: עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה – בעו לסכוניה; מיד (בראשית כח, יג) "והנה ה' נצב עליו". אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כאדם שמניף על בנו' (חולין שם). שכך היה גם עם משה שהמלאכים באו הטענות ויכלו להרגו וע"י ה' (שמשה תפס בכסא ה') משה ענה למלאכים: 'ואריב"ל: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? … אמר לו הקב"ה למשה: החזיר להן תשובה. אמר לפניו: רבש"ע, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה' וכו' (שבת פח,ב). מצד שני המלאכים גם נתנו לו כבוד, ששמחו ורקדו בשל כבודו, וראו בו כעין דמות של מעלה: 'ומאן דאמר: עולים ויורדים ביעקב, מעלים ומורידים בו, אפזים בו, קפזים בו, שונטים בו, שנאמר (ישעיה מט) "ישראל אשר בך אתפאר”, את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה. עולים למעלה ורואים איקונין שלו, ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן. משל למלך שהיה יושב ודן עולים לבסילקי ומוצאים אותו דן, ויוצאין בפרווד ומוצאים אותו ישן' (ב"ר סח,יב [ע"פ פרוש מתנות כהונה, אמנם ברש"י פרש שבאו להזיק]), זהו כמו שבמתן תורה המלאכים שמחו עם ישראל וכיבדו אותנו בכתרים, כעין מלכים, כי התורה היא גילוי רצון ה' כך שזהו גילוי שם ה' בעולם (כעין דימוי לדמות של מעלה): 'דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע' וכו' (שבת פח,א).