"ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני. אלה שמות בני אהרן" וגו' (במדבר ג,א-ב). 'אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג, א) "ואלה תולדות אהרן ומשה", וכתיב "ואלה שמות בני אהרן", לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו' (סנהדרין יט,ב). דרשה קצת דומה לזו מובאת בשם ר"ל: 'אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר (בראשית יב,ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן”' (שם צט,ב). בפשטות אלו דוגמאות למעלת המלמד תורה שנחשב כעין בריאה, כעשאו או כילדו. אולם לכאורה כיון שהובאו שני לימודים אז יש למצוא עניין בכל אחד מהם. נראה שבלימוד תורה גורם לשני דברים, מצד הגוף הוא מתקן ומעדן את הגוף ותאוותיו, ומצד השכל הוא מיישר אותו להיות מכוון בדעה ישרה כרצון ה'. לכן ר"ל שכולם יודעים שהיה שודד וחזר בתשובה, מובלט בו שהוא תיקן את דרכיו – תיקן את גופו, ולכן הוא הביא את הדרשה שנחשב כמו שברא את התלמיד, שברא את גופו להיות גוף קדוש, וזהו כמו הגרים אצל אברהם שנעשו גוף חדש – ישראלי קדוש (וכן מסופר על ר"ל שחלש גופו מיד כשקיבל על עצמו לחזור בתשובה [ב”מ פד,א]). לעומתו ר"י מביא על תיקון השכל, ולכן מביא זאת כהולדה, שבלידה יש גם את השותפות של ה' שנותן בו את השכל ('תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו … והקב"ה נותן בו רוח ונשמה ... ובינה והשכל' [נדה לא,א]), ולכן בזה רומז שבמעשיו נעשה שותף לתיקון השכל והרוחניות (שה' שם באדם) של התלמיד; לכן מדגיש זאת בפס' שמוזכר בו הקב”ה ומשה ("ביום דבר ה' את משה” וגו') כרמז לשותפות הרב בתיקון השכל שה' שם באדם. עוד בדומה נראה שבלימוד תורה יש שני גילויים של מעלה, יש את חלק הלימוד עצמו ויש את ההשפעה לקיום המצוות, כמו שמובא בגמ': ' … נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה' (קידושין מ,ב). ר"ל הדגיש את החלק של המעשים, שתלמידי אברהם הלכו אחריו לקיים את רצון ה' בעולם, ולכן אומר כאילו עשאו שעכשיו הוא קיים בעולם ויכול לקיים מצוות; ואמר בלשון עשיה כרומז לחלק עשיית המצוות שנמשך מהלימוד, וגם למד זאת מ"אשר עשו" שיש בכך רמז לעשיה. לעומת זאת ר"י התמקד בחלק הלימוד עצמו, ולכן אמר כאילו ילדו, שעל האב יש מצווה ללמד את בנו תורה; ולמד מהפס' בו נאמר "ביום דבר ה' את משה בהר סיני" שזהו נתינת התורה – לימוד התורה (שה' דיבר-לימד למשה את התורה בסיני). אולי גם נאמר עשיה ונאמר לידה כדי לבטא שני מצבים שיש במלמד תורה לתלמיד, יש שהוא רבו המובהק ויש שאינו רבו המובהק, וכן יש שהוא תלמיד גמור ויש שהוא תלמיד חבר. ר"ל למד תורה מר' יוחנן, והיה לו כתלמיד חבר, לכן הוא אומר לשון עשיה, שאדם שיוצר משהו אח"כ זה יכול לעבור לאחר שגם משתמש בו, לכן זה כנגד תלמיד-חבר או תלמיד לשאינו רבו המובהק; לעומת זאת ר"י מביא לשון ילדו שהבן תמיד חייב בכבוד אביו ולעולם לא ישתנה מהיותו נולד ממנו, שזה כנגד תלמיד לרבו המובהק (לכן למד זאת ממשה שכולם תלמידיו, שהיה הרב המובהק לכולם; לעומת אצל אברהם שאמנם לימד אחרים וכל התורה שלהם ממנו, אבל היה גם את אליעזר שהיה מלמד לאחרים [יומא כח,ב]). אולי אפשר שיש שני סוגי רבנים מלמדים, יש שמלמדים ושמחים בזה והוא נותן את כל כולו, ויש שמלמד בסתם. ר"ל אומר לשון עשיה כעין עשיית חפץ, שהאדם שיוצרו אמנם שמח בעשייתו אבל אין זה כ"ך שמחה גדולה, לעומת זאת ר"י מביא כעין לידה, שאדם שמח כשנולד לו, וכן אוהב את בנו ושמח בו; שכך גם זה כנגד היחס של הרב לתלמיד (לכן למד ר”י ממשה שלימד את בני אהרן יותר משאר בנ”י, ששמעו את לימודו יותר פעמים מבנ”י [עירובין נד,ב]; וכן עצם זה שנאמר על שלימד את בני אהרן ולכן נקראו על שמו משמע שבהם השקיע יותר, וזה מובן כיון שהם צריכים ללמד את העם תורה). (אולי לכן אצל ר"ל זה עשאו ואצל ר"י זה ילדו, שעשיה זה גם בכלי דומם ואילו לידה זה באדם ולכן מעלתו גדולה יותר, שזהו שהמלמד את האחר תורה באהבה ושמחה מעלתו גדולה יותר). עוד נראה שיש כמה סוגי תלמידים, יש שלומדים מהרב ויודעים לעצמם, ויש שגם מלמדים לאחרים את מה שלמדו מרבם, ואף יש יותר מזה שגם מחדשים חידושים ומוסיפים תורה על יסוד מה שלמדו מרבם. ר"ל שמביא כעין עשיה זהו כאותו תלמיד שלמד תורה מרבו ועכשיו יודע לעצמו, כמו אותו כלי שהוא קיים בעצמו. לעומתו ר"י מביא לשון לידה, שבבן שנולד אח"כ יוליד גם הוא וכך ימשך הלאה, זהו כאותו תלמיד שמלמד לאחרים ואף מוסיף על תורת רבו. לכן ר"ל למד זאת מבית אברהם שהם אמנם התגיירו אבל כשמת אברהם הם התפזרו ונעלמו – שלא היה בהם המשכיות; לעומת זאת ר"י למד ממשה שכולנו לומדים את התורה שהעביר לנו ממשה מסיני (וזהו "ביום דבר ה' את משה בהר סיני") ומוסיפים ומלמדים לאחרים, כמו שבני אהרן לימדו תורה לבנ"י ממה שמשה למדם ('שנו להן בניו פירקן' [עירובין שם]). עוד נראה שיש שמלמד הרבה, כמו משה שלימד את כל התורה כולה, ועליו אומר ר"י לשון לידה שזהו מעלה גדולה (יותר מעשיה שזה גם בכלי קטן ודומם), ואילו ר"ל מביא שגם כשמלמד משהו כל שהוא, גם בזה יש בו מעלה, שנחשב שעשאו – שיש בתלמיד עכשיו מעלה גדולה וחדשה. לכן ר"י מביא ממשה שלימד את כל התורה ובמשך כל שנות המדבר, וזהו כלידה שלוקחת תשעה חודשי היריון – שלוקח זמן רב, שמלמד הרבה; ואילו אצל ר"ל זה לימוד מבית אברהם שלא נאמר כמה זמן לקח לו לשכנע כל אחד, ולפעמים זה נעשה בזמן קצר ביותר, וזהו כעשיה, שגם כלי קטן נחשב עשיה אע"פ שנעשה בזמן קצר ביותר.