'דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא, כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי; כי תקיף גזירתא, א"ל לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא, איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא, והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא, אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה' וכו' (שבת לג,ב). ר"י ורשב"י נחלקו על היחס למה שעשו הרומאים, בפשטות ר"י הסתכל על הצד החיצוני שאכן הרומאים בנו ושיפרו את החיים בא"י, ואילו רשב"י שיש לו הסתכלות פנימית התבונן על הצד הפנימי – הרצוני, מה היתה סיבתם של הרומאים (כמו שיש הרבה מחלוקות ביניהם האם מסתכלים על הצד החיצוני או פנימי, לדוגמה האם על מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב בשבת, שלר"י חייב כי בפועל עשה, ולרשב"י פטור כי לא התכוון). כאן יש ביסוד הזה של פנימיות וחיצוניות יחס שונה לחלוטין לגבי שלטון גוי בארץ, שאמנם בפועל משפר את החיים בא"י, אולם עצם זה שיש כאן שלטון זר זה דבר כואב ונוראי – חורבן שעליו יש לקרוע לאבלות. ואמנם אעפ"כ בא ר"י ואומר שאין להתעלם מהצד החיובי שהם פועלים בארץ, אבל לרשב"י שהוא מתבונן מהצד הפנימי, שכל שלמות הקדושה והתורה תלויה בשלמות של חיבור בנ"י וא"י, אז הוא לא יכול אפילו לחשוב לרגע חיוב בעניין הזה, אלא רק רעה נוראה. (נראה גם שכמה שהתורה יותר פנימית כך יש לה צורך יותר עמוק וקשור לחיבור לא"י – בשל הקשר לקדושה העליונה והטהורה לגמרי, מעין ניצוץ נבואי, שהנבואה שייכת בא"י [ואמנם היו שהתנבאו בחו"ל אלא שזה מצד שהיה קשר לא"י קודם]. לכן כל מהותו של רשב"י מתקומם נגד גילוי צד כל שהוא של גוי שנמצא ושולט בארץ). נראה שר"י הביא שלושה דברים כעין כנגד חזקה (שזה גילוי של שלוש) לומר שיש בזה צד חיובי שאין להתעלם ממנו שמשפיעים לחיזוק היישוב בארץ. אולם בא כנגד רשב"י וזועק שאין בזה משום גילוי קדושה כל שהיא, שאין זה בשביל בנ"י אלא הכל בשביל עצמם, כמו שמסביר, ולכן אין לראות בזה משום שעוזרים ליישוב הארץ, אלא להיפך יש בזה משום חיזוק הצד הרע, שמביאים זונות ומעשירים ומענגים עצמם בארץ – שיש בזה משום חיזוק הכח הגוי הטמא בארץ ולכן זה שלילי ביותר. (בסדר הדברים ר"י מקדים גשרים למרחצאות, ואילו ר"ש מקדים את המרחצאות לגשרים – שלא כסדר שאמר ר"י. כנראה שזה משום שמדברים על מהות ולא רק כתשובה אחד לשני. לכן לר"י שמדבר על החיוב מתחיל בשוק שזה היה חשוב בשביל הקיום, ואח"כ גשרים שיכולים לנוע בהם ורק בסוף מרחצאות שזה לא לכולם ולא תדיר כמעבר גשר; ואילו ר"ש שמדבר על החיסרון מקדים את השוק שזה זנות – שזה דבר בזוי ואיסור חמור, ואח"כ מרחצאות שזה לחזק את הגשמיות והנהנתנות שלהם וזה לא דבר שנפוץ מאוד בכל מקום בעולם, ואח"כ גשרים שזה ממון כתשלום למה שבנו, וכן יכולים ללכת בדרך אחרת בלי לשלם [כמו שהלכו קודם לגשר] וזה דבר שנעשה בכל מקום בעולם, ולכן זה הכי פחות חמור). אולי לכן מובן שהלך יהודה בן גרים 'וסיפר דבריהם – לתלמידים או לאביו ואמו' (רש"י), שמיילא לתלמידים עוד מובן שרצה ללמדם את דעות החכמים, שהרי הוא היה ת"ח גדול כמו שאומר ר"ת (בתוס') ולכן מובן שאש התורה בערה בו ולכן הלך ולימד; אולם לאביו ולאמו מה שייך שיספר, במה זה מועיל? אלא שכנראה בא לומר להם כמה המעלה שלהם שהתגיירו, שעברו מגוים שסביבם מתגלה רק רע בא"י, ליהודים שראויים ביותר להיות בא"י (ואולי אף שבזכות זה זכו לבן בעל מעלה כמותו). נראה שר"י אמר שלושה דברים כשכל דבר מכוון כנגד מעלה ביישוב א"י: תקנו שווקים – זהו מעלת יישוב א"י שמפריחים ומעלים את א"י בחומריותה (שהיא ספוגה בקדושה), שבזה מקיימים "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג,נג) שיש בה מצווה לשלוט בארץ ולהפריחה, ואמנם אין אנו שולטים בה אבל לפחות יש כאן יישוב הארץ שבהפרחת הארץ (שאמנם זה החלק הפחות חזק ביישוב הארץ, אבל לפחות הוא קיים). תקנו גשרים שיוכלו לעבור ולהמשיך ללכת, שבהליכה בא"י יש מעלת קדושה עצומה: 'א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא' (כתובות קיא,א). אולי גם יש בזה משום תלמוד תורה, שכך יכול אדם להגיע בקלות ממקום למקום וכך יכול ללכת ללמוד תורה במקום שליבו חפץ ולא ימנע בשל עיכובי וקשיי הדרך. תקנו מרחצאות זה שמירת הגוף, ששומרים על ניקיונו וממילא גם על בריאותו, ומקיימים בכך "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" (דברים ד,טו); וכן: 'הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגּוּף בָּרִיא וְשָׁלֵם מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הוּא. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה' (רמב"ם הל' דעות ד,א). בזה ביטא ר"י את דעתו שבמעשי הרומאים יש גם משום גילוי בפועל חיזוק לקדושה על שלושת חלקיה, א"י תורת ישראל ובנ"י. בא כנגדו רשב"י ואומר שהכל נעשה לשם הטומאה (גם אם בפועל משמים פעלו בכך שיצא מזה חיוב) ולכן אין להתייחס כלל למה שהם עשו בחיוב. כנגד הטענה שתיקנו שווקים ענה ר"ש שזה בשביל להושיב זונות, שאדם הולך אליהן במקום לאשתו, וכך הם – הגוים מתיישבים ושולטים כאן במקום עם ישראל בעלי הבית, ולכן זהו כעין הושבת זונות. בנוסף בזמן התורה פעלו נגד כניסת בנ"י לארץ ע"י שהושיבו זונות, בחטא בנות מואב, ולכן זה ביטוי של אי יישוב הארץ במה שהם עושים כי זה נגד שלטון בנ"י בארץ. כנגד הטענה שתיקנו גשרים ענה שזה כדי לקחת מכס שזה מראה את שלטונם כאן – שהם הגובים על השימוש במקום. זה גם מבטא ההיפך מלימוד תורה שנעשה בחינם ('דכתיב (דברים ד, יד) "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם", וכתיב (דברים ד, ה) "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה'", מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם' [נדרים לז,א]), שה' המלך נתן את התורה בחינם וציווה ללמדה בחינם (שכך זה גזרת מלכות ה'), להיפך מהמכס שהמלכות גובה (שכך גזרה מלכות רומא לגבות). כנגד הטענה שתיקנו מרחצאות ענה ר"ש שעשו זאת בשביל לעדן את עצמם, שלא חשבו עלינו (שהרי אף היו שמים אלילים במרחצאות), שאין הם דואגים כלל לבריאות ישראל, אלא במעשיהם (האחרים) הם משתעבדים קשות ופוגעים בגופם של ישראל. נראה שלכן בעקבות כך גם במציאות הוצרכו ר"ש ובנו לעמוד בדיבורו, ולכן לא יכלו להתרחץ במרחץ, אלא להיפך - היו כל היום בחול ולמדו, ולא היה להם שפע של מאכלים כמו שיש בשוק אלא רק חרוב ומעיין מים, ולא יכלו לצאת החוצה ללכת ולטייל (כעין בעבירת הגשרים), אחרת הרומאים היו תופסים אותם ולכן היו רק נחבאים במערה. אולם בשל דבר זה התגלה בהם קשר גדול לקדושה עליונה, שהתחברו לעמקי תורה וכוחה של תורה (שזו היתה הסיבה לתפיסת רשב"י נגד דברי ר"י – הקשר ההדוק לעמקי תורה, שלכן כך ענה לו ובעקבות זה התגלגל הכל), עד שלכן כשיצאו היו קדושי עליון בתורה: ' ... א"ל: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך. דמעיקרא כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא הוה מפרק ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי ר"פ בן יאיר קושיא הוה מפרק ליה רשב"י עשרין וארבעה פירוקי' (שבת שם). נראה שלכן גם מה שהרגיע את בנו, ר"א, היה אותו האיש שראו: 'כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר, הוה מסי ר"ש. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? חד כנגד (שמות כ, ז) "זכור" וחד כנגד (דברים ה, יא) "שמור". א"ל לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו' (שם). שיש כאן גילוי של א"י – ההדסים שהביא מגידוליו בארץ, ובנ"י – האדם שמתגלה בו הכבוד שנותן לשבת (שהיא אות בין הקב"ה וישראל), ותורה – שהשבת כנגד כל התורה (ויש לזה גילוי בחלקי התורה: 'בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה' וכו' [יר' נדרים ג,ט]), וכן גילה שעשה זאת כנגד הנאמר בתורה ("זכור" ו"שמור"). כך שבו התגלתה הקדושה כראוי בשלמות, ואף כרמז לשיטתם בנסתר, שלכן לא הסתפק רק בהדס אחד כנגד השבת, אלא עשה גילוי של שני הדסים כנגד שני גילויי השבת: 'ואמת הוא גם כן, כי מדת "זכור" רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה, והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו - אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת "שמור" במצות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו' (רמב"ן שמות כ,ז). נראה שרשב"י כפעולת תודה על הנס שנעשה לו תיקן את המקום מספק טומאת מת, שיש בזה גילוי של א"י – שתיקן את המקום לטהרה, של בנ"י – שהקל בכך לכהנים שעכשיו יכולים ללכת שם בקיצור (שהיה להם צער קודם להקיף), ושל תורה – שלא יעברו שם הכהנים על דין איסור ליטמא. יום ההילולה של רשב"י יוצא בל"ג בעומר יום בו פסקו תלמידי ר"ע מלמות, שהוא היפוכם. הם נענשו על שלא שמרו על כבוד חבריהם 'אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה' (יבמות סב,ב), הכבוד בין האנשים זהו דרך ארץ שהיא קדמה לתורה, היא הבסיס לתורה. הם לא התייחסו לפנים התורה אלא רק לחיצוניות – הם למדו תורה וזה היה העיקר בעיניהם, והתעלמו לגמרי מפנימיותה של התורה (לכן מתו כולם בפרק אחד כרמז שעל זה נענשו – על שלא היו כאחד, ולכן כך התגלה בעונשם. הם היו 12 אלף זוגות להדגיש שהיו צריכים להיות בחיבור כזוג על אף שונותם ומחלוקתם, כעין 12 שבטי ישראל – כבנ"י הרבים הצריכים להיות באחדות). אצל רשב"י שהוא שיא החיבור לפנימיות התורה, אצלו התגלה כעין הגילוי הכי גדול שבהחלפתם (שאותם חמשה [או שבעה ע"פ המדרשים] תלמידים שניים החליפו את התלמידים הראשונים), כי בו מתגלה הפנימיות שבתורה ההיפך הגמור מהם (אולי לכן היו שניהם [זוג] במערה [בפעם הראשונה, עד ביטול הגזרה] 12 שנה כנגד 12 אלף זוגות תלמידי ר"ע). (ר"י ניפטר בי"ד אייר ור"ש ניפטר בי"ח אייר, שזה היום החמישי מר"י [אם כוללים את הימים שבהם נפטרו], כעין רמז משמים על התורה [שזהו חמשה כנגד חמשת חומשי התורה] שאצל ר"י כעין התמקד בעיקר בחיצוני, ור"ש בפנימי, ולכן זה בא אחרי זה, שקודם יש להתמלא בנגלה ורק אז לבא לנסתר [וכן בטבע קודם באה הקליפה של הפרי ורק אח"כ צומח בתוכו הפרי, קודם החיצוני ורק אח"כ הפנימי]).