'רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת? בְּמִצְרַיִם מַה הוּא אוֹמֵר? "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אלקים הוא", וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ". כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֲר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל־מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: "ישַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים". עֶבְרָה – אַחַת, וָזַעַם – שְׁתַּיִם, וְצָרָה – שָׁלשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים – אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל־מַכָּה וּמַכָּה שֶהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: "יְִשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצַרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים". חֲרוֹן אַפּוֹ – אַחַת, עֶבְרָה – שְׁתָּיִם, וָזַעַם – שָׁלוֹשׁ, וְצָרָה – אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים – חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת' (הגדה של פסח). ריה"ג ר"א ור"ע חלקו כמה מכות קיבלו מצרים, כידוע מסביר הגר"א שכל אחד הוסיף יותר כדי שיתקיים בנו "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" (שמות טו,כו), ולכן כמה שיותר מכות שנתנו על המצרים כך פחות מחלות ינתנו עלינו. ריה"ג למד ע"פ פשט המכות שנתנו במצרים שהיו עשר מכות (כמו שמסופר בתורה), ואת זה הכפיל. ר"א ור"ע הוסיפו ע"פ הפס' בתהלים שמרמז על שהיו כמה מכות בכל מכה בעשרת המכות, ולכן מחשבים יותר; וחלקו על "משלחת מלאכי רעים" האם זה כפשט הפס' שזה הסבר למקודם, שאותם ארבעה באו ע"י שנשלחו לכך מלאכים "רעים" שנשלחו להכות, וממילא זה לא בא להוסיף מכה, או שזה תוספת מכה. אולם נראה בכ"ז שיש גם עניין של המספרים עצמם, שהרי אם ה' הביא כך מכות סימן שיש לזה סיבה. בקריעת ים סוף בנ"י הגיעו לדרגת נבואה מאוד גבוה: '"זֶה אֵ'לִי". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יְשַׁעְיָה וִיחֶזְקֵאל? שֶׁנֶּאֱמַר: (הוֹשֵׁעַ יב,יב) "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה", וּכְתִיב: (יְחֶזְקֵאל א,א) "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אלקים". מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה, וְעָלָיו צְפִירָה מַקִּיפַתּוּ, <שומרי ראש> וְגִבּוֹרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, וַחֲיָלוֹת מִלְּפָנָיו וּמִלְּאַחֲרָיו. וְהָיוּ הַכֹּל שׁוֹאֲלִין: "אֵי זֶהוּ הַמֶּלֶךְ?" מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹתָם. אֲבָל כְּשֶׁנִּגְלָה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, לֹא הֻצְרַךְ אֶחָד מֵהֶם לִשְׁאֹל "אֵי זֶהוּ הַמֶּלֶךְ?" אֶלָּא, כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ, הִכִּירוּהוּ. פָּתְחוּ כֻּלָּן פִּיהֶן וְאָמְרוּ: (שְׁמוֹת טו,ב) "עָזִּי וְזִמְרָת יָ'הּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה! זֶה א'ֵלִי וְאַנְוֵהוּ! אֱלֹקי אָבִי, וַאֲרֹמְמֶנְהוּ!". "וְאַנְוֵהוּ". רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְכִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לְהַנְווֹת לְקוֹנוֹ? אֶלָּא אַנְוֶה לוֹ בַּמִּצְווֹת: אֶעֱשֶׂה לְפָנָיו לוּלָב נָאֶה, סֻכָּה נָאָה, צִיצִית נָאָה, תְּפִלָּה נָאָה' וכו' (מכילתא מסכתא דשירה, ג [שְׁמוֹת טו,ב]). הרי שהגיעו לדרגת נבואה מאוד גבוהה וזה הביא אותם לקשר למצוות (שאמרו "זה א'לי ואנוהו" שמחובר הראיה לעשיית המצוות בהידור). תהליך היציאה ממצרים נאמר בארבע לשונות כנגד ארבעת חלקי הגאולה ממצרים, שבאו שלב אחר שלב, והלשון הרביעית היא "ולקחתי" שכנגד מתן תורה, זה שלבים בגאולה, שלאחר קריעת ים סוף ("וגאלתי") באו למתן תורה ("ולקחתי"), שהתחברו לתורה כהמשך לקריעת ים סוף. לכן במשנה דרשו שבקריעת הים היו עשר מכות: 'עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים' (אבות ה,ד), שזה כרמז לעשרת הדברות שקיבלנו בסיני, שהמכות בקריעת ים סוף היו בסיס למתן תורה ולכן התגלה בהם עשר מכות כנגד עשרת הדברות. דבר זה התגלה כיון שבמצרים נטמאו ישראל עד שכמעט הגיעו לשער החמישים ואז לא היו נגאלים ונשארים בטומאה לעולם ולא מקבלים את התורה, לכן בעונשם (של המצרים) יש גילוי כנגד התורה (שהיא גם הבסיס לקדושה). ריה"ג לומד שהיו חמישים מכות בים סוף שזה כנגד חמישים שערי בינה ('חמשים שערי בינה נבראו בעולם' [נדרים לח,א]), שזה רמז למתן תורה שניתנה לנו התורה שהיא חכמה של מעלה, ולכן בה מתגלה חמישים שערי בינה, ולכן כנגד זה נענשו בחמישים מכות (או שיש בעשרת הדברות שורש לתרי"ג מצוות שנתנו בחמשת החומשים, ולכן זה חמישים כחמש כפול עשר); בנוסף זה כעונש על שכמעט הפילו אותנו בשער החמישים מרוב טומאה שטימאו אותנו. לר"א בכל מכה היו ארבע מכות, נראה שזה כרמז לשם הויה, שהוא שם בן ארבע אותיות, שה' הכה את מצרים בצורה על טבעית ומידית, שזהו התגלות של שם הויה (כמו שה' אומר למשה שעכשיו יפעל בשם הויה שלא כמו אצל האבות שנגלה בשם א'ל שד'י [שמות ו,ב וגו'. ראה 'תורת המקרא' "וארא" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]) לכן גם במכות זה התגלה בארבע מכות בכל מכה כרמז לשם הויה הפועל בזה. כך יוצא שהוכו במצרים ארבעים מכות כמו הזמן של מתן תורה, שיציאת מצרים הייתה כדי שנקבל את התורה, ולכן התגלה בהם כנגד מתן תורה שמשה היה בהר סיני ארבעים יום לקבל את התורה. (אולי גם ארבעים מכות בעשרת המכות, כנגד כתיבת הדברות ע"פ דעת רשב"י: 'ר"ש בן יוחאי אומר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, דכתיב "ויכתבם על שני לוחות אבנים" עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה' [יר' שקלים ו,א]). בים יצא שהוכו מאתיים מכות אולי כרמז למאתיים ועשר שנה שהיו בגלות מצרים, ולכן הקרוב לזה זה מאתיים (כי זה בכפולות וביחס למכות מצרים [שזה ע"פ מכות מצרים ומוכפל בחמש], כך שזה מאתיים או מאתים חמישים ולכן ניתן עליהם מאתים שזה קרוב יותר). או שזה כרמז שמתן תורה היה כעין נישואין: '(שיר השירים ג, יא) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו". ביום חתונתו זו מתן תורה' וכו' (משנה תענית ד,ח), ואז נותנים כתובה של מאתיים זוז לבתולה, ולכן כנגד זה נעשה מאתיים מכות למצרים כגילוי כעין לקראת חתונת מתן תורה (אמנם יש מחלוקת האם כתובה דאורייתא או דרבנן, אבל גם אם זה דרבנן, בכ"ז כיון שיש הלכה כזו בישראל אז זה נותן השפעה לשמים). לר"ע בכל מכה היו חמש מכות, כעין גילוי של שם אלקים שזה גילוי מידת הדין (שמצרים נענשו במכות), שהוא שם בן חמש אותיות. זה גם רומז לתורה שהיא חמשה חומשים. בסך הכל יוצא שבמצרים נענשו בחמישים מכות, שזה כרמז לחמישים שערי בינה שיש בתורה שיקבלו. אולי במכת חושך מתו מבנ"י אותם שלא רצו לצאת ממצרים, ומתו כ"ך הרבה עד שיצאו אחד מחמשה או אחד מחמישים (מכילתא שמות יג,יח), ולכן כיון שזה קשור למצרים שלא רצו להוציא את בנ"י ולכן לא נשארה ברירה אלא להכות את מצרים ולהמית בחושך את אלו שלא רוצים לצאת (ראה 'תורת המקרא' "שמות" [אות ב], למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), לכן במכות מצרים יש גם גילוי כנגד זה. לכן נענשו בחמש מכות בכל מכה כנגד חמישית שבגללם יצאו מעט, וכן יוצא חמישים בסך הכל שזה כרמז לדעה של אחד מחמישים (שנראה שזה תלוי באיך להחשיב את המתים, ולכן לשתי הדעות יש מקום להיחשב במספר המתים ובמספר המכות). (לפי זה אפשר גם לדעת ריה"ג שהוכו בים חמישים מכות שזה כנגד הדעה שיצאו אחד מחמישים. לדעת ר"א שבכל מכה היו ארבע מכות, אפשר שזה כנגד המספר שמתו, שמתו ארבעה מכל חמשה). בקריעת ים סוף לדעת ר"ע היו מאתים חמישים מכות, אולי כנגד חמישים שערי בינה שמתגלים בחמשת החומשים, ולכן זה מתגלה בכפול שכך יוצא מאתים חמישים. אולי גם זה כרמז לכך שהיה גילוי ה' גדול בקריעת ים סוף שלכן התנבאו כולם, ונבואת הנביאים זה ב"כה" ('"זה הדבר" - מגיד שכשם שנתנבא משה ב"כה אמר" כך נתנבא נביאים ב"כה אמר”, ומוסיף עליהם "זה הדבר"' [ספרי במדבר ל,ב]), ולכן זהו 250 שזה כ"ה (25) כפול עשר, שעשר מייצג שלמות; או כנגד קשר למתן תורה שבקריעת ים סוף היה כיסוד לה, ולכן גילוי כנגד שיתגלה אח"כ בעשרת הדברות, ששמעו את קול ה' שזה נבואה, כעין המשך ממה שהחל כאן, ולכן זהו גילוי של "כה" כפול עשר. אולי אפשר שהיו במצרים 210 שנים וירדו למצרים כשיוסף היה בן 39 (בן שלושים היה כשעמד לפני פרעה בתחילת שנות השובע [שמות מא,מו], ועוד תשע של שבע שנות שובע ושנתיים רעב), כך שכשיוסף נולד היה זה 249 שנה לפני יציאת מצרים. כשיוסף נולד יעקב רצה לחזור לארץ כי נולד שטנו של עשו "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" (שמות ל,כה) '"כאשר ילדה רחל את יוסף" – משנולד שטנו של עשו, שנא' (עובדיה א) "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב' (רש"י [ומקורו בב"ב קכג,ב]). לכן מצד גלות אצל לבן זה כעין פסק מהולדת יוסף (ומה שנשאר זה מרצונו של יעקב לפרנסתו). לכן מצרים שלקחו על עצמם את שיעבוד ישראל (שלכן נענשו כי שעבדו מרצונם ואף יותר קשה ממה שהיו צריכים לשעבד), והשעבוד של ארבע מאות שנה נחשב מהולדת יצחק כשהגלות בפועל היתה ב210 של מצרים כך שכעין קשורים יחד, כך שכעין אפשר להחשיב במה ששעבדו שלקחו על עצמם את ביצוע גזרת הגלות, כעין שלקחו על עצמם גם קודם למה ששעבדו אצלם בפועל, ולכן החילה עליהם מידת הדין כעין עונש בהתחשבות מהולדת יוסף, שזה כמעט 250 ולכן כך נענשו בים סוף (שזה בכפולות כנגד מכות מצרים ולכן הולכים ע"פ הכי קרוב. בנוסף גם כיון ששעבדו בפועל 210 אז לא ראוי שיקלו מעליהם ולכן מעגלים ל250 ולא מורידים ל200).