'רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים' (משנה פסחים י,ה). שלושת הדברים האלו מציינים את השעבוד והגאולה. נראה שבעומק יש גם רמז לגאולה העתידית, שכל הגאולות קשורות לגאולת מצרים בפרט הגאולה העתידה שהעולם יתוקן, ולכן עתידים ליגאל בניסן וזה חקוק ביסוד הבריאה – עוד מימי הבריאה. 'ר' יהושע אומר: בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל. מנלן? אמר קרא (שמות יב, מב) "ליל שמורים" ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית' (ר"ה יא,ב). לכן נראה שיש בשלושת אלו גם רמזים לדברים שמביאים גאולה, שזהו אחדות, הרצון לישוב א"י ותשובה. אחדות: '"אתם נצבים היום". מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: "והיה לך ה' לאור עולם" (ישע' ס יט). אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: "חיים כולכם היום" (דב' ד ד). בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת. ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו" וגו' (ירמיה נ ד). כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' (תנחומא "נצבים" סימן א). ישוב הארץ: 'ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ העניין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" - רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה' (הכוזרי ה,כז). תשובה: 'אמר רב: כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים' (סנהדרין צז,ב). כך נראה שבעומק בשלושת הדברים של פסח יש קשר ורמז לאלו. קרבן פסח קשור לא"י, שאת קרבן הפסח עושים בירושלים (כמו כל הקורבנות), ואף הקירבה הגדולה לה' זה בא"י (וזהו קרבן מלשון קירבה), גם בקרבן פסח הראו את התרחקותם מע"ז (שהיה הע"ז של מצרים), ועניין כעין ביטול ע"ז מתגלה גם בא"י (שבחו"ל זה כעובד ע"ז): 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). לכן מובן שדרש יב"ע שבנ"י עשו את קרבן פסח מצרים בא"י במקום המקדש: 'אתון חמיתון מה די עבדית למצראי וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פילוסין ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא למעבד תמן פיסחא ובההוא לילייא אתיבית יתכון לפילוסין ומתמן קריבית יתכון לאולפן אורייתי' (יב"ע; שמות יט,ד). (תרגום: 'אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים. שהטענתי אתכם למקום בית המקדש להקריב שם פסח, ובאותו לילה החזרתי אתם לפילוסין ומשם קרבתי אתכם לקבלת התורה' [מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' – 'הפרשנות התמוהה של תרגום יונתן בן עוזיאל ...']). שזה תמוה מאוד ונגד מה שנאמר בתורה, אלא שכנראה הכוונה שהיה כעין חיבור מיוחד של הנשמות והמקומות, שהתחברו ע"י מעלת השכינה (שהיא מעל הזמן והמקום) כעין שמחוברים במקומם למקדש כעין מחובר יחד; שזה מראה את הקשר שיש בקרבן פסח לא"י. לכן נראה שאנו מדגישים ישר בהתחלת ההגדה: 'הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל' שזה דבר מהותי בפסח, גאולה וא"י (וזהו הלשון החמישית של "והבאתי"). בקרבן פסח גם מתגלה עניין האחדות, שהפסח נאכל למנוייו – קבוצה שמתאחדת לאכלו, ודבר זה מואר במיוחד באור המצה, שהיא נעשית מקמח שהוא מלא גרגירים קטנטנים, וע"י המים מתאחד לעיסה, שזה דוגמה לאחדות שמתעלים למעלת קהל ישראל. דבר זה נעשה מתוך אי גאוה על האחר, כמו במצה שלא נותנים לה להחמיץ – לטפוח כעין גאוה. (נראה שבזה רמז שאחדות אמיתית יכולה להיעשות רק מתוך תורה: 'אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נד, יג) "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך. (תהלים קיט, קסה) "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול". (תהלים קכב, ז) "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" (תהלים קכב, ח). "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב, ט). "למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך". (תהלים כט, יא) "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"' [ברכות סד,א], שהתורה נמשלה למים: 'דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים"' [ב"ק פב,א], שכך מה שמדבק את הפרטים הרבים בבנ"י זה התורה שהיא מים; אבל בשאר הדברים שיש בהם דברים משותפים בסוף זה קורס עד פילוג חמור [כמו שרואים בימנו]). בקרבן פסח מתגלה חזרה בתשובה לה', שעזבו את הע"ז של מצרים שעבדו קודם והקריבוהו לה', וזה מרומז במרור כעין רמז לאדם ששב בתשובה על חטאיו, ש-מר לו על שחטא, שמצטער ומתחרט על חטאיו. נראה שבשלושת הדברים של פסח יש גם כרמז על השפעה על כל העולם, על בסיס העולם (שלכן הגאולה בניסן קשורה לימי בראשית) שהוא עומד על שלושה: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב) שכך מקדשו ומתקנו לשכינת ה' ובכך מקרב את הגאולה. תורה רמוזה במרור, שזה רמז לעבדותנו במצרים, שכך עלינו להרגיש שיצאנו ממצרים כדי להיות עבדי ה' ולכן צריכים לעבדו בכל כוחנו כמו עבד לאדונו (אבל בלי מרירות אלא בשמחה). גם רמז לתורה, שנאמר על לימוד תורה (שזה הבסיס לשמירת התורה, כי מי שלא לומד לא יודע מה לקיים): 'והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר (שיר השירים ה, יג) "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר" אל תקרי מור עובר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים' (שבת ל,ב). (אולי גם רמז במרור שיש בו אותיות 'מור' שזה בושם, שהעולם התמלא במתן תורה: '"וידי נטפו מור" במתן תורה נתמלא כל העולם כלו בשמים' [ילקו"ש נ"ך רמז תתקפח]). קרבן פסח זה עבודת המקדש. המצה היא בצק שלא החמיץ, שכך כרמז שלא מתנפח ומתגאה על חברו, אלא מרגיש את צרת חברו ולכן גומל עמו חסד (וכן לחם עוני שמרגיש את העניות – החיסרון שיש לחברו ולכן גומל עמו חסד); וכן לא שומר את כספו וחפציו, שזהו כעין תפיחה שמתמלא במה שיש לו, אלא נותן גם לחברו. אפשר גם שמרור מרמז על חסד, ש-מר לחברו (וכך הוא מרגיש מרירות כיון שרע לחברו) שכיון שרע לחברו בשל משהו אז הוא גומל עמו חסד כדי לתקן זאת, ומצה מרמזת לתורה כיון שאין במצה שאור הרומז ליצה"ר (ברכות יז,א), שהתורה זה ההיפך מיצה"ר – שתו"מ זהו עשיית רצון ה'. אולי אפשר שהגאולה קשורה באבות ("וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" [ויקרא כו,מב]) [שמגלה את מהותנו בתיקון העולם כהמשך כח האבות]. לכן מרומז בקרבן פסח כנגד העקידה של יצחק כקרבן (ולכן נמנים כמה אנשים ביחד כדי לקיים את קרבן פסח, כמו שהעקידה לא הייתה ביחיד – אלא היו אברהם ויצחק [ובנוסף גם אליעזר וישמעאל היו איתם בדרך לעקידה, שזה כעין הזמן שלפני ההקרבה, שבו נמנים על הפסח]), ומצה כנגד אברהם שהיה הראשון שקרא בשם ה' – שהאיר את הדעת הישרה שזהו תיקון לחטא עץ הדעת שהיה חיטה (ברכות מ,א) ומחיטה עושים את המצה, ומרור כנגד יעקב שאמר "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז,ט). שכך אנו מתחברים לגאולה ממצרים שנעשתה עם זכות אבות ("ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" [שמות ב,כד]) ומשפיעים לגילוי כח גאולה שיש בכל הדורות (שיש גאולות קטנות בכל הדורות), ובפרט לגאולה העתידה. שנזכה לגאולה שלמה בבי"א.