ה"מ" הזעירא של : "מוקדה".

========================.

 בפרשה הקודמת  ראינו כי האות :"א" הזעירא.

 באה לגרוע מאיכות ועוצמת הקריאה בכל בקשור לתורת הקורבנות . 

עתה גם בפרשתינו באה בשורת ה"זעירות" לבשר דבר מה.

 האות "מ" הזעירא של "מוקדה" [מוקד העולה] היא סמל של שניים :

 של "מאור" [אור] והיא שם גדולה ומוארת. עומדת במלוא כנה ותפארתה

 והיא גם של "מוקד" האש של העולה - והיא שם "מככבת" במלוא זעירותא .

 ולא בכדי.

 הנה כי כן, יש "נר" תמיד" ויש  :"אש תמיד" המסומלת כאמור ב"מוקד" העולה. 

ואין שני הדברים שווים ויש והם אפילו הפכים.

 שהציווי של שניים אלה בתורה, שונה באורח מגמתי ביותר .

 ראשית הציווי לנר תמיד למאור מצינו בפרשת תצווה.

 ואילו הציווי לאש התמיד - לעניין העולה, מצינו בפרשתנו -  פרשת צו .

כאמור בהקשר לקורבן העולה.

 זה נר התמיד למאור במנורת זהב ואילו אש העולה על מזבח שמצופה נחושת

 ועתה ראוי שנקרא זה מול זה גם את לשון הציווי ואת מהותו. לגבי שניים אלה :

 בפרשת תצווה הציווי הוא בלשון הווה ועתיד  .והעיקר הציווי הוא לבני ישראל.

 ואילו בפרשתנו הצו הוא אך בלשון הווה ואך ולאהרון בלבד.

 שאין דומה הציווי לאור לציווי  לאש. שהאש מכלה וחורכת ואילו הנר אך להיטיב במאור .

 ומשום כך הציווי מתייחס לא רק לקהליו וממוען בהתאם .

אלא  גם מסמן את טווח החזון והייעוד

 של שניים אלה.

. היומרה של האדם להתעסק באש האוכלת והמסמלת את האלוהות  [שהקב"ה מכונה אש אוכלה].

 הוא יומרה שלכתחילה  ניתנה לה הרשות במסורה, בהסתייגות  ולטווח מוגבל בלבד .

 שראוי לו יותר לאדם לעסוק בו בנר התמיד להעלות אור בעולם ובבני אדם.

 תחת להתעסק באש אוכלת של פולחן  בתכלית הפוכה לו לעולם ולבריאה . 

שהנר מסמל את האדם את צלם האלוהים ויאה יותר לאדם.

 במקום לעשות שימוש שלא לעניין באש האלוקית .

 ראוי לו יותר לאדם ,שיעלה כמה שיותר אור  בחייהם של בני האדם .

מאשר להתעסק באש האלוקית ולשעבדה לתכלית פולחנית ההפוכה לבריאה

 מכאן ברור שלאש התמיד של העולה, הקב"ה ביקש לסמן את מוקדה במוגבלותו  [של אותו המוקד] .

בכך שהזעיר את האות "מ"  שבמילה : "מוקדה".  

מנגד בנר התמיד למאור  האות "מ" מכהנהת פאר במלוא גודלה והדרה .

 נר תמיד למאור.

 משה אהרון