בס''ד       פרשת ויקרא: איזו ברכה יש לברך על מצבריי

פתיחה

בפרשת השבוע מפרטת התורה את מעשי הקורבנות, ומורה שאין להוסיף דבש לקרבן. נחלקו המפרשים מהו הדבש שנאסר:

א. הנצי''ב (העמק דבר ב, יא) בגישה המרחיבה הבין, שכוונת התורה לאסור הוספת כל סוגי המתיקה לקרבן. התורה כתבה דווקא 'דבש', מכיוון שהוא הממתיק העיקרי. ב. הרשב''ם (שם) בגישה המצמצמת נקט, שהכוונה לדבש תמרים בדווקא. ג. רש''י (שם) בגישת ביניים נקט שהכוונה לכל הפירות המתוקים, ובלשון הרב גרוסמן ('איסור חמץ ודבש) שצידד בעמדה זו:

''עם זאת, הדעת נוטה לעמדת הביניים שהיא גם המקובלת ביותר, שהאיסור חל על כל הפירות המתוקים, שבכולם יש 'דבש' – מיץ פירות עסיסי ומתוק: "כל מתיקת פרי קרוי דבש" (רש"י על אתר). יש אפוא לחפש את טעם האיסור לא בסמל שנלווה אל התמר דווקא, אלא במה שפירות מתוקים מייצגים.''

בעקבות הפרשה הדנה בענייני המנחות, קלייתן, אפייתן ואופן הכנתן, וכן לכבוד חג הפסח המתקרב, נעסוק השבוע בשאלה מה מברכים על מצה - בריי. הפירוש המילולי למצה בריי הוא מצה מעוכה, או מצה מבושלת. אופן הבישול כולל שבירת המצה לחתיכות קטנות, הדבקת החתיכות אחת לשנייה באמצעות ביצה, הוספת תבלינים וכדומה.

כדי לענות על השאלה מה מברכים על מצה בריי, נראה את דיון הפוסקים מתי לחם מאבד מצורתו ואין לברך עליו עוד המוציא, וכן איזו כמות של שמן צריך שתהיה במחבת, בשביל שהבישול ייחשב אכן בישול ולא אפייה. עוד נראה, שמחלוקת זו לדעת חלק מהפוסקים הספרדים שייכת רק לחג הפסח, ואילו לאחר חג הפסח ברכתה של המצה מזונות בכל עניין.  

האי חביצא

כפי שכותבת הגמרא במסכת ברכות, כאשר אדם אוכל לחם, גם אם מדובר בחתיכה קטנה עליו לברך המוציא. כמו כן, במקרה בו אדם אוכל פת הבאה בכיסנין בשיעור קביעת סעודה, עליו לברך המוציא וברכת המזון (ועיין בדף לפרשת בהעלותך שנה א'). הגמרא במסכת ברכות (לז ע''ב) מביאה מחלוקת מה דינה של 'חביצא', דהיינו פירורי לחם שהודבקו בחלב או בדבש:

א. לדעת רב יוסף רק כאשר יש בפירורי החביצא שיעור כזית מברכים עליהם המוציא וברכת המזון, אך אם אין כזית פירורים מברכים עליהם מזונות ומעין שלוש. ראייה לדבריו הביא מהברייתא במסכת מנחות הכותבת, שרק כאשר לוקחים את פתיתי המנחות ומקבצים אותם לחתיכות בגודל של כזית יש לברך עליהם המוציא - משמע שלפני ברכתן מזונות.

הגמרא מקשה על שיטתו, שהרי מברייתא אחרת משמע שאפילו אם אין בפירורים כזית בכל זאת יש לברך עליהם המוציא. והתירוץ שיש לסייג ולומר, שלא רק כאשר יש בפירורים כזית מברכים עליהם המוציא, אלא גם במקרה שיש בהם פחות מכזית, אלא שהלחם שממנו לקחו את החתיכות הקטנות עדיין קיים (בלשון הגמרא 'בא מלחם גדול'). ובלשון הגמרא:

''אמר רב יוסף: האי חביצא דאית ביה פרורין כזית - בתחילה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות; דלית ביה פרורין כזית - בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת! הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול.''

ב. רב ששת ורבא חלקו וסברו שאפילו אם אין בפירורים כזית מברכים עליהם המוציא, ובלבד שיש על הפירורים 'תוריתא דנהמא', כלומר שהם לא איבדו את צורתם באופן שכבר אין לפירורים מראה של לחם. במקרה בו יש בפירורים יותר מכזית, אפילו אם הם לא נראים כמו לחם - תמיד מברכים על המוציא, שכן חתיכה הגדולה מכזית תמיד נחשבת לחם.

חתיכות פחות מכזית

להלכה פסקו הרמב''ם (ברכות ג, ח) והשולחן ערוך (או''ח קסח, י) כדעת רב ששת ורבא, כך שבמקרה בו עושים מצה בריי והחתיכות גדולות מכזית - וודאי שיש לברך המוציא. מקרה נפוץ יותר ביחס למצה בריי הוא, שבגלל ההכנה במחבת, לא ניכר שמדובר במצה ומדובר בחתיכות קטנות מכזית. דנו הפוסקים, האם הבישול במחבת מספיק כדי להפקיע מהמצה שם לחם:

א. כאשר אופים את חתיכות המצה (בישול באמצעות חום של אש וכדומה), כתבו הפוסקים שאין זה נחשב מצב בו חתיכות המצה מאבדות את שמן, שהרי גם לחם ומצה מכינים באמצעות אפייה, ולכן יש לברך המוציא. על בסיס עיקרון זה, כאשר שמים מעט שמן במחבת רק בשביל שהמצה לא תדבק - אין מחלוקת שההכנה נחשבת אפייה, וברכת המצה בריי היא המוציא.

ב. כאשר מבשלים את המצה בשמן עמוק או במים, אין מחלוקת שמדובר בבישול, וברכתה מזונות. לכן כאשר שמים במחבת הרבה שמן לצורך הכנת המצה בריי, אין מחלוקת שהמצה מאבדת שם לחם וברכתה מזונות. כמו כן מחמת אותה הסיבה, יש לברך על קרוטונים מזונות, שכן מדובר בחתיכות של לחם הקטנות מכזית, שבושלו בשמן עמוק.

ג. כאשר מטגנים את המצה, אין הכרעה ברורה מה ברכת המצה בריי. מצד אחד, במצב זה מטרת השמן לתת טעם במצה בריי, כך שלכאורה דינו שווה לבישול. מצד שני בעוד שבבישול חתיכות המצה או הלחם 'שוחות' בשמן עמוק דבר שגורם להם לאבד את מראם, בטיגון אין המצב כך, ויש שכבה דקה יחסית של שמן. מחמת הספק בהגדרת הטיגון, נחלקו האחרונים:

מחלוקת האחרונים

א. המגן אברהם (שם, לו) והחזון איש (אורח חיים כו, ט) סברו שטיגון דינו כאפייה, וממילא במקרה בו מטגנים מצה בריי יש לברך עליה המוציא, שכן לא נאבדה צורת הלחם. בטעם הדבר נימק החזון איש, שרק בישול שמרכך לגמרי את המצה מפקיע ממנה מראה של לחם, ולא טיגון שדומה יותר לאפייה.

ב. הגינת ורדים (גן המלך, סי' סד) והילקוט יוסף (קסח, ד) חלקו וסברו, שכאשר מטגנים מצה הטיגון מפקיע מהמצה שם לחם, ומשום כך יש לברך על מצה בריי מזונות. בטעם הדבר נימק הגינת ורדים, שכפי שנראה להלן לדעת פוסקים ספרדים רבים רק בפסח נחשבת המצה לחם שעליו מברכים המוציא, ואילו בשאר ימות השנה ברכתה מזונות. משום כך, רק כאשר המצה נמצאת בצורה המקורית היא נחשבת הלחם אותו אוכלים בפסח ויש לברך עליו המוציא, אבל אם משנים אותה, גם אם לא שינוי גדול, ברכתה משתנה למזונות. ובלשון ערוך השולחן (שם, לז) שציין שכך מנהג העולם:

''וכן טייגאכ"ץ שעושין בפסח ממצה שבורה לשברים קטנים שאין בכל אחד מהשברים כזית, ומערבים בהם ביצים ושומן ואחר כך מטגנים אותם, ופשיטא שעברה מעליהם צורת הפת, הדבר פשוט שמברכין עליו מזונות, וכן מנהג העולם ואין שום חשש בזה כלל וכלל.''

ג. שולחן ערוך הרב (סידור ב, יב) והמשנה ברורה (שם, נו) נקטו בעמדת ביניים. מצד אחד, סברו שמעיקר הדין כאשר מטגנים לחם, הלחם מאבד מצורתו וברכתו מזונות. מצד שני, בגלל שלדעת המגן אברהם טיגון נחשב כאפייה ויש לברך המוציא - מספק יש לאכול את המצה בריי רק בתוך סעודה שאוכלים לחם או מצה שברכתם וודאי המוציא.

מצה בשאר ימות השנה

עד כה הדיון עסק, במקרה בו אוכלים מצה בריי במהלך חג הפסח, שאז ברכתה של המצה היא המוציא לכולי עלמא, והמחלוקת סובבת סביב השאלה האם היא איבדה את צורתה. בשאר ימות השנה לעומת זאת הדין שונה, כיוון שכאמור חלק מהפוסקים נקטו שברכתה של המצה היא מזונות, פסיקה שנובעת מסוגיה שראינו בעבר.

כפי שראינו בעבר (בהעלותך שנה א'), חלק מהמוצרים הנקראים 'פת הבאה בכיסנין', על אף שהם עשויים מקמח ומים כמו לחם, בכל זאת ברכתם מזונות. בהגדרת המושג פת הבאה בכיסנין, הביאו הפוסקים שלוש הגדרות שכולן נפסקו בשולחן ערוך: הראשונה, פת נכססת, כמו בייגלה. השנייה, מדובר בפת מתוקה, כמו עוגה. השלישית, פת ממולאת במתיקה, כמו בורקס.

מחלוקת האחרונים

א. בעקבות כך שפת נכססת ברכתה מזונות, נקט בשו''ת גינת ורדים (סי' סד), שיש לברך על המצה בורא מיני מזונות - שהרי היא נכססת, ומכאן שברכת המצה ברייט היא מזונות. מדוע אם כן בפסח מברכים עליה המוציא? הסיבה לכך היא שבפסח מתייחסים אל המצה כלחם ולא כפת הבאה בכיסנין, וממילא ברכתה המוציא, ובלשון הרב עובדיה (יחוה דעת ג, יב) שהביא את דבריו:

''ובשו"ת גינת ורדים בגן המלך (סימן ס"ד) כתב, המצה שעושים בפסח, מן הדין היה ראוי לדונה כדין פת הבאה בכסנין ולברך עליה בורא מיני מזונות, כיון שהיא יבשה ניקודים, וכוססים אותה, אלא שבהיות ומצה זו לחמו של חג הפסח מברכים עליה המוציא וברכת המזון, עד כאן לשונו.''

ב. בבית דוד (שו''ת סי' ע') חלק על הגינת ורדים וכתב, שכל השנה יש לברך על המצה המוציא, וכפי שנוהגים רוב ככל האשכנזים. בטעם הדבר שלא מדובר בפת נכססת שברכתה מזונות נימק, שהסיבה שהמצה נכססת אינה בגלל שהיא יבשה בעקבות צורת הבישול, אלא בגלל שמדובר בלחם דק מאוד, ולכן במקרה מעין זה יש לברך המוציא.

עוד טען הציץ אליעזר (יא, יט) שנקט שיש לברך המוציא על מצה, שמעבר לעובדה שייתכן שבזמן הזה המצות כבר לא כל כך נכססות, הטעם שהביא הגינת ורדים, שבפסח יש לברך המוציא כי זה נחשב הלחם באותה תקופה, נכון כל השנה, ומאז המצאת מצות המכונה והימצאות מצות כל השנה רבים נוהגים לאכול מצה לא רק בחג הפסח. ובלשונו:

''הנה גם כפי טעמו זה של הבית דוד דבקביעותא תלוי, מכל מקום יש להחילו בזמנינו גם על המצות הנאפות בשאר ימות השנה, כי יש לומר דהבית דוד דיבר על המצב בזמנו, שמצות מכונה עוד לא היה נפוץ, מה שאין כן בזמנינו שנפוץ לאפות ולאכול מצות בכל ימות השנה ואלפים קובעים סעודתם עלייהו, ברור שגם הבית דוד כפי טעמו זה יודה ושפיר יש ליטול עליהם ידים ולברך ברכת המוציא ולאחריהם ברכת המזון, ונחשבות כלחם גמור לכל דבר.''

ג. הרב עובדיה (שם) בגישה שלישית ממוצעת, נקט בעקבות החיד''א שאמנם לאחר פסח יש לברך מזונות על אכילת מצה כיוון שכך נהג העם, אך בכל זאת הוסיף שיש מקום להחמיר ולאכול את המצה רק בתוך סעודה בה אוכלים לחם, או לאכול ממנה שיעור של קביעת סעודה, שאז לכל הדעות יש לברך המוציא על אכילתה (ועיין הערה[1]).

ברכת הקניידלך

נקודה אחרונה הקשורה לגמרא בברכות שראינו, היא המחלוקת סביב ברכת הקניידלך. כפי שראינו, נפסק להלכה כדעת רבא, ובמקרה בו חתיכות הלחם או המצה קטנות מכזית ברכתן מזונות. הגמרא ממשיכה וכותבת, שבמקרה בו אדם 'עירס' את החתיכות, כלומר חיברם, ברכתו של הלחם חוזר להיות המוציא:

א. המגן אברהם (קסח, כח) בעקבות דברי הגמרא הבין, שגם על הקניידלך יש לברך המוציא, שהרי על אף שבהתחלה מדובר בלחם שאיבד את צורתו, בסוף מגבלים אותו לחתיכות גדולות מכזית (וודאי לפי השיטה שמידת הכזית כגודל הזית היום), וכאמור בגמרא במקרה מעין זה הברכה חוזרת להיות המוציא.

ב. אבן העוזר (שם) והנשמת אדם (נד, ד) חלקו על המגן אברהם וסברו שברכת הקנידלך מזונות. בטעם הדבר נימקו, שכאשר הגמרא כותבת שהמגבל חתיכות ליותר מכזית ברכתן המוציא, זה נאמר רק במקרה בו לאחר מכן אופים את אותן החתיכות, אך לא כאשר מבשלים אותן וכפי שעולה מפירוש רש''י לסוגיה (ד''ה בשערסן), שכתב שיש לאפות את החתיכות לאחר מכן.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...