'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין' (הגדה של פסח). מדוע מתחילים באמירה זו בהגדה של פסח, ובכלל יש בעיה איך אפשר לקרוא לאנשים לבא לעשות את קרבן הפסח הרי צריך להימנות עליו מבעוד יום? ראה בהרחבה ב'לזמן הזה' מאמר 'הא לחמא עניא', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שמביא את הסברו של המלבי"ם שזה מורכב מכמה נוסחאות שהיו במשך הדורות, וכן מביא את דברי הרב קוק שזה עניין של חסד, שזהו מהותם של ישראל ולכן מיד כשיוצאים לחירות הדבר הראשון שיוצא לנו מהפה זה עניין החסד. אולי אפשר לומר שכשיש אחדות בישראל אז יש גילוי של כח גאולה, בשל הקדושה המתגלה בכך שבזה נעשה בסיס לתיקון עולם, ובתיקון עולם יש כמובן גם גאולה, שגאולתנו היא הבסיס לתיקון העולם שלעתיד (גם לא יכול להיות תיקון שלם עם שעבוד, כי עצם השעבוד זה קלקול שבעולם), זהו שמובא בחז"ל: 'דבר אחר: "אתם נצבים היום”. מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם, עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: "והיה לך ה' לאור עולם" (ישע' ס יט). אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: "חיים כולכם היום" (דב' ד ד). בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת. ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו" וגו' (ירמיה נ ד). כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' (תנחומא "נצבים" סימן א). שכשיש אחדות באה גאולה ('ניגאלין'), וזה קשור לגילוי שם ה' ותיקון עולם ('מקבלין פני שכינה'). דבר זה מתגלה גם במעמד מתן תורה בסיני, שהיו אז באחדות ולכן היו ראויים אז לקבל את התורה ('גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו", נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי' [פרק השלום]), והתורה היא היסוד לגילוי חירות: 'ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו,ב) [אמנם בפשטות הכוונה שם לחירות מהתאוות, אבל נראה שמכח גילוי החירות בעצמו, גם משפיע לגילוי חירות משעבוד בעולם כולו; גם אפשר שאמרו כך שישמע כחירות בכל, שהמחובר לתורה משפיע לחירות ממש]. מתן תורה הוא חלק מהגאולה ממצרים (שמורכבת מארבעה חלקים – ארבעת לשונות הגאולה [שלכן שותים ארבע כוסות בליל הסדר; כך שמרמזים על הלשונות האלו בליל הסדר, ולכן מובן שגם מרמזים על האחדות כמו שנאמר בהמשך], שכנגד מתן תורה זהו "ולקחתי"), כיון שהגאולה קשורה בתורה – שהיא יסוד הגאולה, והתורה קשורה באחדות, כך שיש ביציאת מצרים עניין של אחדות שמביא גאולה. לכן גם ח"ו להיפך כשיש פירוד נעשה חורבן, שזהו שבית שני נחרב בגלל שנאת חינם (יומא ט,ב). לכן נראה שגם בפסח מצרים היה גילוי של אחדות, שזהו שעשו פסח בבית למשפחה וכך מתאחדים, ואוירה זו משפיעה גם לחיבור עם השאר שלא בבית; בפרט שהיו שגם עשו יחד עם השכנים באחדות (וגם אלו שלא עשו יחד, עצם הציווי על כך עושה רגש של קירבה), כמו שהצטוו: “ואם ימעט הבית מהית משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו" (שמות יב,ד). אולי זה רמוז ב"ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שם,ו). 'דא"ר יהושע בן קרחה: מנין ששלוחו של אדם כמותו? שנאמר (שמות יב, ו) "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", וכי כל הקהל כולן שוחטין?! והלא אינו שוחט אלא אחד! אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו' (קידושין מא,ב). עניין שלוחו של אדם כמותו זה מכח שורש האחדות שיש בבנ"י, שכולם קשורים כאחד, ולכן יכול אחד לעשות במקום השני; וזה הובא כאן כדי לרמז על עניין האחדות בעשיית פסח מצרים. לכן גם כאן זה השחיטה של הפסח שהדם שלו ודם ברית המילה (שנעשתה אז) הם הזכות ליציאת מצרים (רש"י בפס' [מהמכילתא]), וברית המילה מסמלת את היותנו בנ"י, כך שזה גם מרמז על אחדותנו. זהו שבפס' נאמר "כל קהל עדת ישראל" שאנו עדה אחת. לכן כיון שעניין האחדות הוא שורש לגאולה (ושורש גאולת מצרים), לכן בהגדה של פסח שאנו מחברים את זמננו עם יציאת מצרים אנו מראים עניין של אחדות. לכן מתחילים שזהו הלחם שהיה במצרים, שאנו עכשיו עושים חיבור אליהם, כמותם, ולכן גם מתאחדים עכשיו עם כל ישראל, ולכן קוראים שכל הרעב שיבוא ויאכל, שזה קריאה תמידית כגילוי של אחדות בנ"י, ולזה מוסיפים שגם עכשיו בפרט בעריכתנו את ליל הסדר של פסח אנו מזמינים את כל מי שצריך לעשות סדר פסח שיבוא וישתתף בסעודת ליל הסדר שלנו (אמנם גם אם בפועל עכשיו אף אחד לא יבוא, בכ"ז זו הכרזה מצד הסכמתנו, שמבטא את אחדות בנ”י; וגם זה משפיע עלינו לאחדות, וכן מזרז אותנו שאם נדע על רעב נזמין אותו. גם אם מתארחים עניים בביתנו אז הם נרגעים כששומעים זאת, שאנו מארחים אותם ברצון מלא). בזה גם נעשה גילוי שמה שאמרנו קודם שזה לחם עוני, זה מתפרש כלחם 'עני' כמו שהיה אצל אבותינו (ויחד עם זה גם שאנחנו כעין מאוחדים גם עם מי שאין לו, שלא מתנתקים כאותם עשירים שיש להם ממון ולכן הם מתרחקים מהעם בשל התנשאותם), וכ'לחם שעונין עליו דברים הרבה' (פסחים קטו,ב), שאנו מכריזים עליו שיבואו להתארח ושבזה אנו עושים אחדות אמיתית בבנ"י. לזה מוסיפין שכמו שבמצרים נגאלנו מעבדות ושעבוד לחירות, ויצאנו ממצרים לא"י, כך גם מאותה עשיה של אחדות (ודימוי להם) נזכה גם אנחנו לעלות לא"י מהגלות, ולזכות לגאולה משעבוד תחת יד האומות; ומתחילים בעליה לארץ כיון שהגאולה תגיע ע"י שעולים לארץ ואז מתחילה בכך הגאולה ומתחזקת עוד ועוד, שזה כולל בדרך גם יציאה מתחת יד האומות (כמו שהחל אצלנו שעלו לארץ ואח"כ הוסר השלטון הזר).