עם חתימת ספר שמות, אנו יכולים להביט לאחור ולשרטט את מבנהו. מבחינת העלילה, הוא נראה כסיפורה של התערבות אלוקית במהלך ההיסטוריה האנושית, התערבות ששינתה אותה לעד. בני ישראל שועבדו, אלוקים שחרר אותם ע"י ניסים ומאורעות על טבעיים שטבעו חותם נצחי בתודעה היהודית.

אולם התורה לעולם איננה תיעוד היסטורי גרידא. לעלילה ההיסטורית של ספר שמות יש תכלית ומבנה מוסרי. אלוקים הוא חלק מהותי מהסיפור: הוא הבמאי והוא גם השחקן הראשי. הסיפור רחוק מלהיות מקרי. מצרים, "בית עבדים" שעם שלם משועבד לה, ואף נידון להכחדה, היא בעצם מה שקורה כשבני אדם: "פרעונים", שליטים רודנים ועריצים חושבים את עצמם מעל לחוק. וזה עדיין קורה. עלינו רק לחשוב על גרמניה הנאצית, על ברית המועצות של סטאלין ועל שלל משטרים רצחניים שעומדים בתוקפם בעצם ימינו אלה, כדי להבין שסיפור יציאת מצרים, הסיפור של ספר שמות, איננו רק היסטוריה. תכניה של התורה נצחיים ואינם חדלים להיות רלוונטיים כל עוד בני אדם מבקשים לשלוט באחרים באמצעות שימוש בכוח.

קריאה זהירה בספר שמות, תגלה לנו שישנו סיפור נוסף המלווה את כל הפעולות החשובות השייכות לקב"ה. סיפור שני זה עניינו ההשבה המתמשכת של האחריות מאלוקים לבני האדם. לא רק העוצמה האלוקית נמצאת במרכזו של הסיפור, אלא גם ההעצמה האלוקית. הקב"ה כמו אומר לבני ישראל: אני אשמור עליכם, אבל אז אלמד אתכם איך לשמור על עצמכם. אוציא אתכם לחופשי, אבל אז אבקש מכם ללמוד איך ליצור חברה חופשית. אלוקים המחנך נוכח בספר שמות לא פחות מאלוקים המשחרר. אלוקים מראה לנו את הדרך, אבל מצפה מאיתנו ללכת בה בעצמנו.

"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ). "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט).

בכל יום ויום אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". מצוות רבות בתורה הן 'זכר ליציאת מצרים'. מדוע כה חשוב לזכור את יציאת מצרים? על כך עונה ההגדה: "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".

ביציאת מצרים נולד עם ישראל, והתחדש בעולם דבר שלא היה בו קודם לכן. עם ישראל מבשר לעולם את בשורת המוסר והצדק, האידיאלים והשאיפות הרוחניות הנעלות. בלי עם ישראל כל העולם היה נשאר תקוע ו"משועבד לפרעה במצרים". אין הכונה שפרעה תמיד היה מלך - אלא הכוונה שהמורשת של פרעה והמצרים, עריצות וכוחניות, היתה ממשיכה לשלוט על העולם.

החברה שבני ישראל הצטוו להקים תהיה תשליל של מצרים - היא תהיה חברה המושתתת לא על כוח, אלא על כבוד לאדם ולחירותו.

לספר שמות וליהדות בכללותה יש תזה רדיקלית, שנוכחותו של אלוקים הכרחית לכל חברה השואפת שלא להידרדר לדיכוי לשחיתות, לעריצות ולעוול. ביהדות כל כוח אנושי, מנהיג מכל סוג שיהיה, כפוף לסמכות העל של אלוקים. נביא ה' יכול למתוח ביקורת על מלך, שום שליט אינו עומד מעל לחוק! יש גבולות מוסריים לכוח. כשבני אדם שוכחים לעבוד את ה' הם מתחילים לעבוד בני אדם אחרים, ומכאן קצרה הדרך לעריצות.

כמו שאלוקים ברא סדר בעולם, כך נקראים גם אנו ליצור סדר בחיינו האישיים ובחברה כולה. אנו עשויים בצלם אלוקים, בניו ושותפיו של אלוקים. לפנינו המשימה והאתגר שאלוקים הציב לנו: להיות סוכני צדק ורחמים מטעמו.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"