"אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" (דברים כה,יח). מביא רש"י מחז”ל: '"אשר קרך בדרך" – לשון מקרה. דבר אחר: לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר: ל' קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך; שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף ע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים' (לשון מקרה מקורו בספרי על הפס', והשאר מהתנחומא “כי תצא” סימן ט). נראה שבשלושת אלו שהביא רש"י יש רמז לשלושת הדעות על המשך הפס' - “ולא ירא אלקים"; על מי נאמר שהוא לא ירא אלקים? יש דעה שזה עמלק: 'ולא ירא אלקים – עמלק' (ספרי על הפס', ובפרשת בהעלותך פיסקא פח [וכן תרגמו על הפס' התרגום יונתן והתרגום ירושלמי]). יש דעה שזה ישראל: 'אֲחֵרִים אוֹמְרִים: "וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים" אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת' (מכילתא שמות יז,ח; מסכתא דעמלק פרשה א [לפני זה מובאת דעת ר”א המודעי שממנה משמע קצת שסובר כספרי, אולם אפשר בפשטות שלא הובא הפס' כולו כדי לומר שגם "לא ירא אלקים" חל על עמלק, כמו שעייף לא חל על עמלק. ומה שנאמר 'אחרים אומרים' זה הסבר עצמי לפס' ולא כדעה אחרת ממנו]). ויש דעה שזה מכוון לשניהם: '"ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" במדה שמדדת בה מדדו לך, מה אתה עיף ויגע ולא ירא אלקים, אף הוא עיף ויגע ולא ירא אלקים"' (ספרי דברים פרשת "כי תצא" פיסקא רצו, מהדורת פינקלשטין). נראה ששלושת הדעות קשורות לשלושת הדעות האחרות (ולכן נאמרו באותו פס') ומלמדים על כלל העניין של המפגש עם עמלק. לשון מקרה זה כלל המציאות, שלא נכנסים לעומק ולפרוט, אלא מבט כללי, שכך קרה המקרה, שהמציאות היא שבאו עמלק ונלחמו ולא רואים חיצונית למה; אולם אנו יודעים את העקרון התמידי שבמציאות אין מקריות אלא כשיש צרה זה בשל ששניהם בלי יראה, ולכן מלמד כללית שהעניין הוא שפגעו בנו, ודבר זה נובע תמיד (בכל הצרות) בשל שיש צד חוטא (אנחנו) שלכן נענשנו, ויש צד מעניש שגם הוא לא בסדר (כמו בגלות מצרים שבנ”י היו צריכים לגלות, אבל מצרים לא היו מוכרחים לשעבד אלא עשו זאת מרצונם), כך שזה כולל את שני הצדדים, וכרמז שזה בא מול זה כמידה כנגד מידה. הדעה שזה מלשון שקירר את היראה של הגוים מאיתנו זה צד ישראל שהתקררו מפחדם על האומות, שתמיד האומות פוגעות בנו בשל שאנו חוטאים (כמו שנאמר בפס' התוכחה), וכן גם כאן שחטאנו בא עלינו רעת עמלק: '"וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שמות יז ח). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמְרִים: … כָּךְ אֵי אֶפְשָׁר לְיִשְׂרָאֵל בְּלֹא תוֹרָה. וּלְפִי שֶׁפָּרְשׁוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, לְכָךְ בָּא עֲלֵיהֶם הַשּׂוֹנֵא, שֶׁאֵין הַשּׂוֹנֵא בָּא אֶלָּא עַל הַחֵטְא וְעַל הָעֲבֵירָה. לְכָךְ נֶאֱמַר (שמות יז ח): "וַיָּבֹא עֲמָלֵק"' (מכילתא שם), כך שזה הצד שישראל לא יראי אלקים – שהתרחקו, שרפו ידיהם מד"ת; אז בא עמלק וחיזק זאת שכולם יעשו אחריו מלחמה בישראל מכח הפירצה הזו בהגנה שלנו – מהחוסר ביראת ה' שלנו. הדעה של לשון קרי, זה צד עמלק שהוא טמא, ולכן הגילוי שממנו בא בצורת טומאת קרי שהיה מטמא אותנו, שהגילוי טומאה וריחוק מה' זה אצלו, שאין בו יראת אלקים אלא הוא שקוע בטומאה. (נראה שזה התגלה בעמלק שנלחם בנו כמדה כנגד מדה, שבנ”י התרחקו מתורה, ולכן התאוות הגשמיות מתחזקות [שאין את כח התורה שמצילה מהם], ולכן זה התגלה בצורה של קרי מעמלק). נראה שעמלק מתגלה בקרי, כיון שהוא שיא הטומאה, ולכן בו מתגלה שורש הטומאה בשיא התאוות, שהם הופיעו מעץ הדעת שהתגלה במיוחד בעניין הערווה (שנאמר שהבינו שהם עירומים, שחלה בהם תאוות ערוה); בנוסף עניין עמלק התגלה בעקבות עניין של אישות: ' … "אחות לוטן תמנע" מאי היא? תמנע בת מלכים הואי, דכתיב (בראשית לו, כט) "אלוף לוטן אלוף תמנע", וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא. בעיא לאיגיורי; באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל, מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה' (סנהדרין צט,ב). לכן כיון שמקור עמלק זה עונש על עניין שקשור באישות, לכן גם טומאתו מתגלה במיוחד מכח טומאת ערווה. נראה שדבר זה מתגלה בפורים, שהמן העמלקי בא להזיק לישראל ע"י שהחטיאם בערווה: 'אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא: הָמָן הָרָשָׁע בַּעֲלִילָה גְדוֹלָה בָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר א, ה): "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" וגו', וְאֵין הָעָם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, כט): "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה'” וגו'. אָמַר הָמָן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אלקיהם של אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה, הַעֲמֵד לָהֶם זוֹנוֹת, וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ כִּרְצוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר א, ח): "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ”. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מָרְדֳּכַי כָּךְ עָמַד וְהִכְרִיז עֲלֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם: לֹא תֵלְכוּ לֶאֱכֹל בִּסְעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁלֹא הִזְמִין אֶתְכֶם כִּי אִם לְלַמֵּד עֲלֵיכֶם קָטֵיגוֹרְיָא, כְּדֵי שֶׁיְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה עִם מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלֹא שָׁמְעוּ לְדִבְרֵי מָרְדֳּכַי וְהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה' וכו' (אסת"ר ז,יג), שזהו מקור כח עמלק. הגילוי של עמלק שקירר אותנו מפחד הגוים מאיתנו – שביטל הגנתנו, הופיע גם בפורים – שכתב את האגרות להשמיד את היהודים באישור המלך; וזה נובע מחטא שלנו, שמראה כעין שאין בנו יראת ה', שהשתחוונו לצלם נבוכדנצר שזה לע"ז, כאילו שאין בנו יראת ה', ולכן נגזר על כל יהודי העולם (מגילה יב,א), כמו שעמלק גרם לכל הגוים שלא יפחדו מישראל. מי שראה את פורים היה נראה לו כמקרה, שהכל המתנהל דרך הטבע, כאילו במקרה קרה כך שהמלך גידל את המן וכו', וכן המן הפיל פור כעין מקרה – שמה שיצא בגורל כך ייעשה. נראה גם רמז לזה בדברי בלעם, כאשר בלעם מייעץ למלך מואב להחטיא את ישראל, כמרומז בפס': "ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך” (במדבר כד,יד) [כמובא בסנהדרין קו,א; וברש"י בפס':] '"לכה איעצך" – מה לך לעשות. ומה היא העצה? אלקיהם של אלו שונה זמה הוא כו', כדאיתא בחלק. תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם"' (רש"י). ובנבואתו אומר גם על עמלק: “וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד” (פס' כ). '"ראשית גוים עמלק" – הוא קדם את כלם להלחם בישראל, וכך תרגם אונקלוס. ואחריתו להאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק' (רש”י). כך שבמסגרת עצתו להחטיא את ישראל כדי לנצחם הוא מזכיר את עמלק שהיה הראשון להילחם בהם, כך שנראה קצת כרמז שרומז שעצתו להצלחת המלחמה ע”י החטאת ישראל בזנות קשורה לשורש של עמלק שהוא הראשית – השורש לכל מלחמותיהם בישראל, ולכן כעין אומר שקשורים וממילא יסוד כוחו של עמלק זה טומאת הערווה. נראה שגם במדבר, במלחמת עמלק זה הגיע כתוצאה מגילוי של קשר לערווה בבנ”י, שמדוע רפו ידיהם מד”ת? מצאנו בגמ' לעניין ע"ז: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סז,ב). נראה שזה מלמד על כל ריחוק מתורה, כמו שאפשר להבין מרש"י: 'אלא להתיר להם עריות בפרהסיא – שהיה יצרן תקפן על עריות אמרו נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחונו על העריות, אבל על עבודת כוכבים לא תקפן יצרן' (רש"י); הרי שזה ביטוי לכל פריקת עול תורה (אמנם אפשר שזה נאמר ברש”י כהסבר על עשיית ע”ז שעשו ולא לכל פריקת עול), ולכן גם ברפידים שרפו ידיהם מתורה אולי זה קשור לערווה. אולי זה נרמז במכילתא: 'וּלְפִי שֶׁפָּרְשׁוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה לְכָךְ בָּא עֲלֵיהֶם הַשּׂוֹנֵא, שֶׁאֵין הַשּׂוֹנֵא בָּא אֶלָּא עַל הַחֵטְא וְעַל הָעֲבֵירָה. לְכָךְ נֶאֱמַר (שמות יז ח): "וַיָּבֹא עֲמָלֵק"'; שסתם 'עבירה' בחז”ל הכוונה לעריות, כך שנראה שבאו לרמז שזה קשור לערווה (אם כי אפשר בפשטות שלא להבין כך, אלא שבאו לומר כללית שהשונא בא על עבירה ולא שנאמר ערוה על מה שנעשה כאן). ממילא אם זה קשור ברצון לערוה, אז מובן מדוע עמלק שקשור לטומאת ערוה הוא זה שבא ומזיק; שהתרחקו מיראת ה' בשל ערוה ולכן מידה כנגד מידה בא עליהם עמלק שכוחו קשור לטומאת ערוה, ולכן גם גילה במעשיו שטמאם בטומאת קרי – כעונש מידה כנגד מידה (וכגילוי כוחו). אולי גם חורבן ירושלים קשור לעמלק בסיבת חורבנו: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב). ממילא בגילוי עריות נתנו כח לטומאת עמלק להופיע ולהזיקם – להחריב את בית המקדש, שלכן נחשב זאת לעמלק (אע”פ שנבוכדנצר מלך בבל הוא זה שהחריב): 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק”, וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה”. כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא – "תמחה”. כשפשט ידו בכסא – "מחה אמחה”. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'” (ירמ' ג יז). לפיכך "מחה אמחה”. ונאמר "כי יד על כס י'ה מלחמה לה'” (שמ' יז טז)' (תנחומא “כי תצא” סימן יא). אולי גם בנוסף מתגלה בחורבן כנגד עמלק (שנחשב כחטאו שלכן זה קשור למחיתו), שבנ”י חטאו ובכך גילו כח לגילוי עמלק כמו שבא בראשונה: שג”ע זהו כלשון קרי, ע”ז זה כנגד קרירות שאיננו יראי ה' (ולכן עובדים ע”ז), וש”ד כנגד לשון מקרה – שהמציאות הטבעית שבטבע (כעין ביד המקרה) היא שכל הגדול מחברו טורף את חברו, וכך כאן זה היה ברצח האחר. אולי אפשר רמז לכח עמלק בטומאת הערוה, שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" (עובדיה א,יח), שבית ישראל זה אש אבל העיקר זה בית יוסף, וממילא כך כרמז שעשו ידלק אבל הכי חשוב ועיקרי בו זה עמלק (מזרע עשו) שיאבד, ולכן כעין במיוחד יוסף מבטל את כח עמלק (זה מול זה); ומה המיוחד שמצאנו ביוסף? זהו שנשמר מלחטוא בערווה במצרים, שזהו שכוחו הוא נגד עמלק, שעיקר כוח עמלק בטומאת הערווה.