"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"

ידועים לשונו הזהב של הנשר הגדול הרמב"ם בספרו יד החזקה הלכות סנהדרין (פרק ב הלכה ז) שבית דין של שלשה, אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב. וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה. הרי הוא אומר: (דברים א יג): "אנשים חכמים ונבונים" - הרי בעלי חכמה אמור; (דברים א יג): "וידועים לשבטיכם" - אלו שרוח הבריות נוחה מהם. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות. ולהלן הוא אומר: (שמות יח כא): "אנשי חיל" - אלו שהן גבורים במצות, ומדקדקים על עצמם, וכובשין את יצרן, עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע, ויהא פרקן נאה. ובכלל אנשי חיל, שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר: (שמות ב): "ויקם משה ויושיען". ומה משה רבינו עניו, אף כל דיין צריך להיות עניו. (שמות יח כא): "יראי אלהים" - כמשמעו. (שמות יח כא): "שונאי בצע" - אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא (משלי כח כב): "נבהל להון - חסר יבואנו". (שמות יח כא): "אנשי אמת" - שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העוול.

וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אף על פי שהן עמי הארץ ולא יפסיע על ראשי עם הקדש אע"פ שהן הדיוטות ושפלים בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה וסובל טורח הצבור ומשאן כמשה רבינו שנאמר בו כאשר ישא האומן את היונק והרי הוא אומר ואצוה את שופטיכם זו אזהרה לדיין שיסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים כיון ששלחו הקב"ה במצרים ונאמר ויצום אל בני ישראל אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלין אתכם באבנים.  כדרך שנצטוה הדיין לנהוג במצוה זו, כך נצטוו הצבור לנהוג כבוד בדיין שנאמר "ואצוה אתכם" זו אזהרה לצבור שתהיה אימת הדיין עליהן ולא יתבזה בפניהם ולא ינהוג קלות ראש בעצמו. (שם פ' כה, ה"ד)

כתובות נ ע"א  (תהלים קו, ג) "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת" וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים רבי שמואל בר נחמני אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן (תהלים קיב, ג) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד.

חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אע"פ שהן בעלי ממון אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. והיאך נוהגין עמהן, לא ידבר אליהם אלא רכות ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן. ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו בד"א בזמן שעינה אותן לצורך עצמו אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר ואע"פ כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד שנאמר כי ה' יריב ריבם אחד יתום מאב אחד יתום מאם ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים. (רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"י).

 כתיב את חמשת בני מיכל בת שאול אמר לך רבי יהושע וכי מיכל ילדה והלא מירב ילדה מירב ילדה ומיכל גידלה לפיכך נקראו על שמה ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (סנהדרין יט ע"ב). הטור הארוך (שמות כ״ב: כ״א: א׳) כל אלמנה ויתום לא תענון. אפי' היא עשירה כי נפשה שפלה ודמעתה מצוי' ואמר לשון רבים ופי' ר' אברהם כי עונש הרואה שמענין אותה ושותק כעונש המענה. העמק דבר על שמות (כ״ב: כ״א: א׳) כל אלמנה ויתום. לשון כל בא ללמד אפי׳ הני דצריכין מוסר והדרכה ורשאין בכך כמש״כ הרמב״ם ה׳ דעות פ״ו ה״י. מכ״מ חובה להזהר בהם שלא יענון יותר מן ההכרח הברור. ובס׳ דברים כ״ד י״ז וכ״ז י״ט מבואר יותר אזהרה זו. וכתיב לא תענון. בל״ר כ׳ הראב״ע משום דכל הרואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה. והוא נכון. ומקרא מלא הוא בישעי׳ ס״ד העל אלה תתאפק ה׳ תחשה ותעננו עד מאד. פי׳ במה שתחשה תעננו. המלבי"ם על שמות (כ״ב:כ״א:א׳) כל אלמנת ויתום לא תענון. ר' ישמעאל ס"ל שאלמנה ויתום בא לדוגמא, ר"ל כל החלשים והנדכאים כמו אלמנה ויתום, ור' עקיבא ס"ל שאלמנה ויתום דוקא, ורש"י ז"ל בפירושו תפס כשטת ר"י, והרמב"ם (בפ"ו מה' דעות) פסק כר"ע, ומבואר שר' ישמעאל כשטתי' שס"ל שלפעמים תפס הכתוב דבר אחד לדוגמא כמ"ש במכלתא משפטים בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא. במרצע בתער בספר, ר"ל שבא הכתוב לדוגמא, וה"ה פה תפס דוגמא אלמנה ויתום שהם החלשים ע"פ הרוב, ויתר התנאים ור"ע מכללם לא פירשו כן וחפשו בכל אלה המקומות לדרוש בכלל ופרט או רבוי ומעוט, וס"ל דהכתוב דוקא, וה"ה בכאן שהכתוב לא דבר רק באלמנה ויתום, ומ"ש באלמנה ויתום שדרכן לענות ור"ל אף אלמנותו של מלך כמ"ש הרמב"ם, אחרי שרובן דרכן לענות, ועז"א כל אלמנה, וס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, ור' ישמעאל יסבור כר"ש גבי חובל בגד אלמנה דדרשינן טעמא דקרא ואין חלוק בין אלמנה ויתום ובין כל אדם שהוא נדכה ונענה כמוהם, ולדידי' ר"ל שלא בא הצווי על אלמנותו של מלך ומה שאמר לר"י שאר כ"א מנין ת"ל לא תענון, י"ל שדייק ממה שבא בלשון רבים, והיל"ל לא תענה, שכל הפרשה דבר בלשון יחיד, שהלשון מורה שמזהיר את הב"ד והצבור שישגיחו ע"ז שהם אביהם של יתום ודיין אלמנות וצריכים להשגיח ע"ז ומצד זה תפס אלמנה ויתום, כי בשאר כל אדם אין האזהרה על הב"ד רק על כל יחיד שלא יענה את חברו:

ומ"ש אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט, התבאר אצלנו שכפל המקור על הפעל מציין שבכל אופן שיעשה הפעל, ודעת הת"ק שמציץ שבכל אופן שיענה אף ענוי מועט, ודעת רבי שמציץ שיענה וישנה, וכבר הבאתי דוגמא לזה בפרשת בא על פסוק ובשל מבושל, וכפי הנראה לר"י שסובר שהוא שם הדוגמא, והוא כולל כל אדם כן כולל כל ענוי, ולדידי' מלת כל ר"ל כל מיני החלשים הדומים ביתום ואלמנה לא תענון אף ענוי כל שהוא, ולר"ע [שכן יסבור גם רבי] שרק ביתום ואלמנה ידבר ס"ל שדבר בדוקא שיענה וישנה, ותראה מהמעשה שהביא, שר' ישמעאל אמר לר' שמעון מימיך בא אצלך אדם לדין וכו', והוא דעת ר' ישמעאל [בפרט להאומרים שבעל פלוגתא דפה הוא ר' ישמעאל הנהרג] שהצווי הוא בכל אדם ובכל ענוי אף פנוי מועט, וז"ש אמרה תורה אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט, ור"ע לשטתו שאינו מדבר רק ביתום ואלמנה ורק כשיענה וישנה לא קבל סברא זו ואמר לתלמיד התקינו עצמכם לפורענות, ואמר שסלק את הצדיקים האלה שלא יראו בצרות העתידות לבא: