"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" (שמות יא,ב). "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת. ה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים" (יב,לה-לו). 'שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר (שמות יב, לו) "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום", תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר (שמות יב, מ) "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה. אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה' (סנהדרין צא,א). ישנה שאלה כיצד השאילו בנ"י ממצרים ולקחו לעצמם ולא החזירו? על כך מובאים כמה וכמה תשובות, כשהגמ' כאן היא אחת מהן – שזה תשלום על עבודתם, ולכן אין זה גניבה ממצרים אלא תשלום (ראה בהרחבה ב'הגלות והגאולה', '”ואחרי כן יצאו ברכוש גדל – שאילת כלי המצרים ולקיחתם', למרן גדול הדור הרה"ג חים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). הסיפור עם גביהא בן פסיסא מובא כחלק מסיפורים בענייני שמיטה, שהגוים השאירו שדותיהם וברחו וכך היה לבנ"י מה לאכול. מכך נראה שבאה הגמ' לרמז שיש קשר בעניין כלי הכסף והזהב לשמיטה, שלכן הביאו זאת דווקא בצורה שכזו. מה הקשר? בפשטות זה בא לומר מדוע נצטוו לקחת דווקא כך (כלי כסף כלי זהב ושמלות) על עבודתם (שאמנם זה תשלום על עבודתם, אבל מדוע דווקא נאמר להם לקחת בצורה הזו), וכן מדוע יש חשיבות לקחת ולא לוותר? שמיטה זו שנת שבתון לאחר שש שנות העבודה בשדה, ולכן זה רומז לשחרור עבד בשנה השביעית לאחר שש שנות עבודתו, שזה הטעם לציווי הלקיחה ממצרים בצורה שנאמר להם לקחת, וכן הסיבה מדוע היה חשוב שיקחו, שזהו כעין הענקת עבד: “'לא תלכו ריקם" – כי הם יעניקו לכם מג׳ מינים: כסף וזהב ושמלות, לקיים "יצאו ברכוש גדול” (בראשית טו,יד), דוגמת הענקת עבד: צאן גרן ויקב (דברים טו,יד)' (חזקוני שמות ג,כא). אולי אפשר להעמיק יותר, שהנה השמיטה מגלה על ששת שנות המעשה שהכל של ה' (כעין שבת שמגלה על כל השבוע), וממילא גם מלמדת שיש קדושה במלאכה בששת שנות המעשה, שיש בזה משום תיקון וקדושה בעולם. כמו שמובא בחז”ל, לדוגמה: '"ששת ימים תעבד". רבי אומר: הרי זו גזרה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת כך נצטוו על המלאכה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: גדולה מלאכה שלא שרת שכינה בישראל עד שעשו מלאכה, שנ' (כ"ה ח') "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"' (מכילתא דרשב"י כ,ט). שמלאכה זו מצוה, והיא מביאה להשראת שכינה. (במיוחד שמיטה שקשורה לעבודת הקרקע שזהו ממש דבקות בה', כמו שמביאים חז"ל שבזה מקיימים "ולדבקה בו" [ויק"ר כה,ג]). לכן נראה שזה מלמד שכיון שבנ"י היו עבדים במצרים, אז בכסף של מצרים שהיה קשור לעבודת בנ"י, היה דבקות בקדושה מבנ"י, ולכן היה חשוב להוציא את הכסף והזהב הזה. כעין שמובא בשם היהודי הקדוש: ' … כי דבר שיש לו שייכות לצדיק, מחויב ליהנות ממנו אף במסירות נפש. וכן ענין של כסף וזהב שהוציאו ממצרים היה מה שרצו להוציא הקדושה שהיתה כבושה בתוכם' (היהודי הקדוש, וישלח). נראה שזה מרומז בכך שהמצרים הסכימו להשאיל בשל שראו את בנ"י בחיוב: "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם", שמה פתאום שנשאו חן בעיניהם? ועוד לאחר שהוכו בגללם? ומדוע מודגש שמשה חשוב בעיניהם? אלא נראה שהיה בזה משום גילוי קצת של קדושה, שהרגישו שהכסף וזהב שייך לקדושה ולכן שייך לבנ"י, ולכן הסכימו להשאיל; ולכן מודגש משה שהוא הנציג של ה' והקדושה בעולם. (במיוחד אם ההשאלה הכוונה לנתינה גמורה, שזה בוודאי בשל שהרגישו שהכסף שייך לבנ"י [אפשר שחלק נתנו בהשאלה וחלק בנתינה גמורה, וכן יש קיום לשתי הדעות על ההשאלה. או שנתנו בהשאלה אבל הבינו שיש בזה משום נתינה גמורה, ולכן השאילו אבל עם הסכמה לנתינה גמורה. ומה שלא ענה גביהא בן פסיסא שהכוונה לנתינה גמורה, זה משום שבפשטות משמע שזה השאלה, ולכן לא יכלו לענות לאלכסנדר מוקדון שזה נתינה גמורה כי לא היה מקבל זאת]). אולי זה קצת קשור למה שנאמר בסיבה שנגזר גזרת גלות מצרים: 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). שלר"י זה משום שהפריש אנשים מלהכנס תחת כנפי השכינה, ולכן ביציאת מצרים זה מרומז (שתוקן בגלות) שבנ"י יצאו מטומאת מצרים להיות תחת כנפי השכינה יחד עם הכסף, כעין מה שאברהם השאיר לסדום את האנשים והכסף, כאן יצאו לשכינה האנשים והכסף שקשור לשכינה. גם אולי ביציאת מצרים נעשה קצת אמונה במצרים (שהמכות הוכיחו על מציאות ה' והשגחתו ופעולתו בעולם), וזה בא לידי ביטוי בנתינת הממון ברצון, שהיה בהם קצת התנוצצות של קדושה, ולכן היה בזה כעין תיקון למעשה אברהם שלא קרב לשכינה. כמו כן לדעת ר"א הסיבה זה שימוש בת"ח בעבודת המלך (שזהו אנגרייא), שכאן זה לאחר עבודה בגזרת מלך מצרים, בנ"י יוצאים בגילוי שקשורים לקדושה, שלכן יוצאים עם הממון שבו יש קדושה, שזה מתגלה במיוחד אצל ת"ח (שיש קדושה בממונם). בנוסף, לדעת שמואל שזה על שהרהר על מידותיו של הקב"ה, כאן היציאה ממצרים באה יחד עם גילוי של חוזק במידותיו של הקב"ה, שיצאו עם הרבה ממון על עבודתם (וזה קשור במיוחד לאברהם, שלא יאמר שלא יצאו ברכוש גדול [ברכות ט,א-ב]). בנ"י היו במצרים 210 שנים (והטעם לזה הוא משום שמחשיבים 400 שנה מהולדת יצחק או בשל שעבדו כפול, ראה ב'תורת המדינה' 'עליתו הראשונה של אברהם אבינו לא"י' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שמעמיק בזה) אולי זה מרמז על שמיטות – שבע שנים (שזה עניין מהותי ביציאת מצרים כמו שאמרנו) כפול 30 (שכך יוצא 210) כרמז שעכשיו בנ"י מתחדשים כעין הלבנה שמתחדשת (שבחודש מלא יש 30 יום [וכן הלבנה מתחדשת כל 29 וחצי, כך שמתחדש בחצי יום השלושים]), שהיו בעבדות ועכשיו הם עולים לגדולה, כעין הלבנה שמתחדשת וזורחת. אולי לכן סמוך ליציאה הצטוו במצוות קידוש החודש, וזה מרמז על מעלת הקדושה של בנ”י שמקדשים את החודש. (או שזה שבע וכפול שלוש כנגד שלושת האבות שקשורים לזכות ליציאה ממצרים, וכפול עשר כנגד עשרת הדברות, כרמז שיציאת מצרים קשורה במתן תורה – “ולקחתי", שיצאנו כדי לקבל תורה וללכת אחר ה'). ה' אומר למשה שיבקש מבנ"י שיקחו את הכסף והזהב: '(שמות יא, ב)"דבר נא באזני העם" וגו'. אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה. אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. שלא יאמר אותו צדיק (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין, ונותנין לך ממון הרבה. ואומר להם: בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום' (ברכות ט,א-ב). שבפשטות בנ"י מוכנים לוותר על הממון (כאותו חבוש בכלא), ולכן מצד האמירה שיצאו ברכוש גדול – כיון שלא רוצים אז יכולים לוותר, אולם אברהם שעומד מהצד – שהוא אינו חבוש בבית האסורים (ולכן לא מרגיש כמותם), הוא לא מוכן לוותר, ולכן מצידו תהיה טענה שמצד הצדק (שזהו 'אותו צדיק' מלשון צדק) לא ראוי שיצאו ריקם, ולכן יש להכריחם ולדרבנם לקחת את הממון. אולי ע"פ דברנו שהיה בזה משום הוצאת ממון מקודש, בנ"י היו מוכנים לוותר על כך, והעיקר לצאת גם אם יש הפסד של ממון הקשור בקדושה; אבל אברהם הקפיד על כך, מצד חשיבות הקדושה, ובפרט שהוא עצמו היה משתמש עם ממונו לקדושה – לגייר (סוטה י,א-ב), לכן מצד הגילוי שלו יש טענה להתאמץ ולא לוותר על הממון. זהו שמדגיש שיאמר 'ועבדום וענו אותם קיים בהם', שזהו הטעם שלכן צריכים גם לצאת עם ממון, כיון שבשל עבדותם יש במצרים ממון הקשור לקדושתם שאותו עליהם להוציא; לכן מודגש אברהם כ'אותו צדיק', שזה בא מכח הצדקות והקדושה, כמו צדיק שמתקן את העולם וכל השייך לו קשור לקודש, כך גם היה אברהם וכך גם ראה את הממון במצרים ולכן דרש שיתגלה ביציאת מצרים יציאה עם הממון הזה. (אולי גם זה כעין בא לרמז שיש קשר בין גלות מצרים לאברהם, לא רק שנאמר לו, אלא כעין שבשל מעשיו נעשה קשר להתגלגלות לגלות מצרים, כמו שמובאים טעמים ע"י חז"ל [נדרים לב,א], לכן נאמר שהוא דורש שיצאו ברכוש גדול, כעין שבשל שזה התגלגל בהקשרו לכן הוא זה שגם עומד ותובע את התשלום על העבדות, שהוא כעין צד בעסק הזה).