"וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי..."

(שמות ז, טז)

יציאת מצרים היא אירוע בעל משמעות עצומה בעבור כל יהודי, שכן באותם ימים חווה העם היהודי את השגחתו המיוחדת של הקב"ה. אך לא מדובר באירוע לאומי בלבד, אלא באירוע בעל משמעות לאנושות כולה. יציאת מצרים שימשה מודל לחיקוי לדורות, לכל האנושות. היא שינתה את מהלך ההיסטוריה. זו הפעם הראשונה שהתחוללה מהפכה חברתית כה מהותית. עבדים התפרצו מיד אדוניהם, משיעבוד לחירות. תופעה זה הזינה את חזונם של טובי הוגי הדעות, הניעה את פעילותם של מדינאים, מהפכנים ומנהיגים. העבדים הכושים באמריקה חיברו שיר ידוע בתקופת המאבק על שחרורם, שיר שהיה בנוי על הפסוק "שַׁלַּח אֶת עַמִּי".

אך האמת צריכה להיאמר, שמעולם לא אמר משה רבינו לפרעה משפט זה - "שַׁלַּח אֶת עַמִּי", הציטטה הנ"ל היא חלקית, וחלק מהאמת, כידוע, לא רק שאינו אמת, אלא במידה מסויימת הוא שקר.

משה רבינו, המנהיג הדגול, ניגש אל פרעה מלך מצרים, ומוסר לו את דבר האלוקים המצווה עליו לשלח את עמו לחופשי "שַׁלַּח אֶת עַמִּי", ומוסיף מילה אחת: "וְיַעַבְדֻנִי". מעולם לא ביקש משה רבינו שחרור מעבדות. לא פריקת עולו של פרעה היתה הייעוד שאליו חתר משה. לא עבודת הפרך כשלעצמה, לא הסבל והייסורים כשלעצמם היו הסיבות המהותיות לשאיפת משה להוצאת העם ממצרים. לשחרור יש מטרה. היציאה לחופשי אינה רק הסרת עולו של פרעה, אלא גם השגת יכולת לממש אידיאל נעלה - "וְיַעַבְדֻנִי", לעבוד את ה'.

בפילוסופיה של המאה ה-20 רווחה תובנה חשובה המבחינה בין שתי חירויות: חירות שלילית וחירות חיובית. חירות שלילית משמעה הסרת כל הפרעה חיצונית - עבדות, שלטון עריץ וכדומה - המונעת מן האדם לממש את רצונו. היא חירות שלילית במובן שאין בה דבר נוסף מלבד שלילת ההפרעה החיצונית. אין לה מטרה חיובית. כל ייעודה - פריקת עול. בשחרור השלילי עלול האמצעי להפוך ולהיות מטרה לעצמה, לפריקת עול כערך, כאידאולוגיה. אין ערך חיובי בחיים, אין לחיים כל משמעות וכל משמעת, וכך נעשה האדם עבד ליצריו, לדחפיו, לתאוותיו ולתשוקותיו, כשהוא משלה את עצמו שבן חורין הוא, אדם "משוחרר" כביכול.

חירות חיובית מבטאת יותר מכך. אין בה רק שלילת המפריע החיצוני, אלא יש בה תרומה למען השגת יעדיו של האדם, כלומר, מי שזכה בחירות חיובית הוא חופשי ויש לו היכולת והכלים לפעול למען השגת יעדים, יהיו אשר יהיו.

העולם המערבי, שאכן רכש מסיפור יציאת מצרים את ערך החירות, התמקד בעיקר באותה חירות שלילית, באותה שאיפה אנושית להשתחרר מכל הכבלים המונעים מן האדם לממש את רצונו. אך רכש במידה פחותה את החירות החיובית, זו שמלבד הסרת הכבלים מסמנת מטרה וייעוד, ושולחת את האדם למסע פנימי וכן אל עבר עבודת האלוקים.

כאשר משה מוסר לפרעה את דבר אלוקים "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי", הוא מבטא בכך את טיבה של החירות שאותה הוא מבקש להשיג לעם ישראל. "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" - זוהי החירות השלילית, כלומר החירות השוללת את השיעבוד המצרי, " וְיַעַבְדֻנִי" - זו החירות החיובית, יציאה מעבדות לחירות בעלת משמעות ותוכן, שיש בה ייעוד ומטרה.

משה לא התכוון להיות מנהיגם של עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו ומחליפים משעבד אחד במשעבד אחר גרוע הימנו. משה התכוון על ידי יציאת מצרים למתן אפשרות לעם ישראל, ובאמצעותו לאנושות כולה - להכיר במרותו של אדון העולם, ועל ידי כך לא יהיו עוד עבדים בעולם: לא לאדוניהם, ולא ליצריהם. רק מלך אחד יהיה עליהם למלך - ריבון העולם.

הרב יעקב אריאל שליט"א, מהספר: "מאהלי תורה - לתורה ולמועדים"

הרב שמואל רבינוביץ שליט"א, מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"