"ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה" (שמות ג,א). ' … ולמי בוחן? לצדיק. שנאמר (תהלים יא ה) "ה' צדיק יבחן", ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (שם עח, ע) "ויקחהו ממכלאות צאן". מהו ממכלאות צאן? כמו (בראשית ח ב) "ויכלא הגשם", היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא) "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו". ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוי "ומשה היה רועה”' (שמו"ר ב,ב). על דוד דרשו את הפס' שנאמר "ויקחהו ממכלאות צאן" (תחילת הפס' מפורש שמדבר על דוד: "ויבחר בדוד עבדו”), שהיה עוצר בצאן, אבל על משה איפה יש בכלל רמז למה שעשה? אמנם בפשטות משמע שהיתה להם מסורת שכזו ולכן מדגישים 'אמרו רבותינו', שזה מסורת בידם. אולי דרשו זאת כדרשה "וינהג את הצאן אחר המדבר" כאילו נאמר ברמז שמשה התנהג ("וינהג") עם הצאן בעקבות שהגיע "אחר המדבר", שבמדבר יש שממון, כך שרומז שהגיע למקום של ירק (חסית) ומים, שנמצא אחרי המדבר (שלא נמצא במדבר שבו השממון). וכיצד התייחס לצאן? הבין שהיה הצאן בצער רב, שזהו כדרש "וינהג" אותיות 'היגון' – צער, שזהו שהבין ואמר לגדי שלא ידע שהוא כ"ך צמא, ועכשיו הוא גם עייף מהבריחה למקום המים, ולכן התנהג (“וינהג") אליו בהתאם לכך ולקחו על כתפו. בעקבות זה "ויבא אל הר האלקים חרבה" וגו', הגיע למקום הסנה בו נאמר לו שהוא המנהיג להוצאת בנ"י ממצרים, שזהו שה' בחנו בצאן. אולי בדרש: "וינהג את הצאן אחר המדבר" – שנהג עם הצאן בצורה חיובית, במקרה שבו 'אחר המדבר' – משה שהוא הרועה, האדם (שהוא בדרגת מדבר), הוא אִיחר מלתת מים בזמן לגדי, שלא היה לגדי מים בזמן ולכן ברח בחיפושו אחר המים (שזה היה במדבר שאין בו מים זמינים). אולם נראה שיש כאן יותר מזה, שבפשטות זה סיפור שיודע להתנהג עם הצאן, שאפשר להעמיד שכך שיערו שקרה לא פעם, שהרי אם היה משה רועה במדבר במקום שלא מצוי בו מים וירק מן הסתם היו מקרים שברחו מהצאן כדי לחפש מאכל ושתיה, והעמידו שמשה התנהג כראוי שלכן נבחר. אלא שיש כאן עומק שמרמז על בנ"י, שמשה היה פועל בראיה של קודש והתגלגל משמים ע”פ הקודש, כעין הנאמר בהמשך המדרש: '"וינהג את הצאן אחר המדבר”. אמר רבי יהושע: למה היה רודף למדבר? לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר, שנאמר (שיר ג, ו): "מי זאת עולה מן המדבר”, שהיה להם מן המדבר: המן, והשליו, והבאר, והמשכן, והשכינה, כהונה, ומלכות, וענני כבוד. דבר אחר: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אתה עתיד להעלות ישראל ממצרים, בזכות מי שדברתי עמו בין הבתרים, זה אברהם, ואין מדבר אלא דבור, שנאמר (שם ד, ג): "ומדברך נאוה”. ... דבר אחר: "וינהג את הצאן אחר המדבר” בישרו שישראל הקרויים צאן, ימותו במדבר' וכו' (שם,ד). הרי שדרשו שהגעת משה למדבר נעשתה בעקבות גילוי כנגד בנ"י וגאולתן, שבמעשיו התגלגל כנגד גאולת בנ”י ממצרים. (אולי ע"פ הדרשה שמרמז לאברהם אז דרשו שכמו שאברהם רץ אחר הפר שברח ממנו כשאירח את המלאכים, כך גם במשה היה שהגדי ברח והוא רדף אחריו). לכן נראה שאת הסיפור העמידו גם כדימוי לגאולת בנ"י, וזהו שמשה ראה את צרתו של הגדי, שהוא צאן המרמז על בנ"י עכשיו בצרה. הלקיחה על כתפו כעין רומז שמשה יקח את בנ"י על אחריותו (כעין הנאמר "כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק" [במדבר יא,יב]). הצאן שזה בנ"י רוצים לצאת ממצרים, שזהו כמו שברח הגדי, שהוא היה חלק מצאן יתרו "ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין", שהוא כהן לע"ז, וכך בנ"י נמצאים תחת יד מצרים עובדי ע"ז (שאף התדרדרו למ"ט שערי טומאה בשל כך), ולכן רוצים לצאת, זהו שברח הגדי במדבר היבש למקום מים וירק, שהתורה נמשלה למים (ישעיהו נה,א), זהו שממשיך הפס' "ויבא אל הר האלקים חרבה", שזה קשור למקום מתן תורה. זהו כמו שאומר הרב חרל"פ על בנ”י במצרים: '"ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה" (ב כג). אף על פי שמצד הגוון החיצוני היה נראה כאילו כל אנחתם ושועתם היא מן העבודה. בכל זאת דרך הצנור החצוני הזה נשמעה אנחתם ושועתם הפנימית אל האלקים, שכל צערם ודאבת לבם, לא היו אלא על צער השכינה וחילול שמו יתברך. כי כן בית ישראל עם תקיף עזין שבאומות ולמודים המה לסבול כל סבל ויסורים' (מי מרום ה, נמוקי המקראות). אומר משה לגדי שהוא עייף, כעין הנאמר על בנ"י "ואתה עיף ויגע" (דברים כה,יח), ולכן טיפל בו כראוי (וכן משה דאג לסבלם של ישראל [שמו"ר ב,ו] כמו שדואג לגדי שהוא עייף); ולכן מוכח שהוא ראוי להנהיג את בנ"י, מצד הפשט זה בשל מעלת הרחמים שבו שכך ראוי להיות מנהיג בישראל (כמו גם דוד), ובעומק גם הוכשר עכשיו בפתיחת עשיה של הנהגתו את ישראל (שמה שעשה זה כעין כנגד בנ”י, וכך זה שורש לכלל הנהגתו את ישראל).