כ"ט כסליו, נר חמישי של חנוכה, תשפ"ג

להבות אש קודש

לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה

פרשת מקץ חנוכה

מהי אבן הבוחן למעשה מגונה שנעשה לשם שמים?[1]

וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יוֹסֵף֘ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־ל֣וֹ אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה (בראשית מ"א מ"ה)

בספר אזנים לתורה לרב זלמן סורוצקין זצ"ל כתב וזלה"ק:

בת פוטיפר וזליכה [עפ"י ספר הישר] ויש מחז"ל [בראשית רבה פ"ה ב'] שדרשו שכוונתה [אשת פוטיפר בנסיונות שכנוע יוסף להיות עמה, כמתואר בהמשך הפרשה] היתה לשם שמים, להעמיד זרע מיוסף כמו שראתה באיצטגנינות.

והקשה בני הרב הגאון ר' אליעזר...ממנהלי ישיבת טלז אשר בקליוולנד, הלא גם תמר עשתה שלא כהוגן אלא שנתכונה לשם שמים, ויצאה ממנה מלכות בית דוד, ושמה נשאר לשם ולתהלה בישראל. וזליכה זו שגם היא נתכונה לשם שמים [עפ"י חז"ל הנ"ל] נשאר שמה לדראון עולם, וכי מה בין זו לזו?

ואמר בזה רעיון יפה, שיש הרבה אנשים שעושים מעשים מכוערים, ולא רק אומרים, אלא שמאמינים בעצמם שעושים זה לשם שמים. ואיך נדע את הדבר, הנעשה באמת לשם שמים ובמה יבחון האדם את עצמו בשעת חשבון הנפש, אם עשה את הדבר המגונה לשם שמים?

ויש לבאר שעלינו להתבונן איך הגיב על המכשולים, שפגש על דרך מפוקפקת זו, אם אמר 'בהדי כבשי דרחמנא למה לי? וכשמעכבין מן השמים מסתמא אין מעשי רצויים בעיני ה', - סימן שכונתו היתה באמת לשם שמים. וכן עשתה תמר כשהוציאו להשרף, אותה ואת התאומים בבטנה,  אמרה מוטב שאשרף בכבשן ולא אלבין פני יהודה ברבים. אני עשיתי את שלי כדי להעמיד זרע ממשפחה מיוחסת זו, ואם מן השמים מעכבים – שמע מינה שדרכי לא ישרה בעיני ה'. ולפיכך החליטו הכל, שעשתה מה שעשתה לשם שמים ולא להנאת עצמה.

אבל ההולך בדרך לא דרך וטענה בפיו שהוא מכוון לשם שמים, וכשפגש מכשולים על דרכו, הוא עושה נבלות גדולות כדי להסירם, אות היא כי ראשית מחשבתו היתה להנאת עצמו ולא לשם שמים.

יוסף ממאן ואינו שומע אליה, מה עשתה ה'צדקת' הזאת? הוציאה דיבה נמבזה על איש צדיק ונקי ומסרה אותו לבעלה שר הטבחים הרגיל בשפיכת דמים, וכפשע היה בינו לבין המות. ההגבה [התגובה] הזאת מראה שכונתה היתה רק למלאת תאוותה, ושמה נשאר לדיראון עולם. ובמדה כזו עלינו למדוד כל אדם המתנשא לאמר, כוונתי לשם שמים. עכ"ל הרב זלמן סורצקין זצ"ל בשם בנו הרב אליעזר זצ"ל.

הערה ואזהרה: נושא זה נוגע ישירות לסוגיית עבירה לשמה. אין בדברינו אפילו לפי 'אבן הבוחן' מתן אפשרות הלכתית מעשית למאן דהו לנהוג כך! כל דברינו הם על דרך הבנת דברי תורתנו הקדושה בדרך הדרוש והמוסר הנלמד עפ"י גדולי הדורות.

הבנת פרעה נכונות פתרון יוסף בגלל היותו מראיה כוללת

וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת־חֲלֹמ֔וֹ וְאֵין־פּוֹתֵ֥ר אוֹתָ֖ם לְפַרְעֹֽה (בראשית מ"א ח')

ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי: פתרין היו אותו אלא שלא היה קולן נכנס באזניו, שבע פרות הטובות שבע בנות אתה מוליד, שבע פרות הרעות שבע בנות אתה קובר. וכן אמרו שבע שבלים הטובות שבע מלכיות אתה מכבש, שבע שבלים הרעות שבע אפרכיות מורדות בך, הה"ד (משלי י"ד ו') בִּקֶּשׁ־לֵ֣ץ חָכְמָ֣ה וָאָ֑יִן - אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, וְדַ֖עַת לְנָב֣וֹן נָקָֽל - זה יוסף... (בראשית רבה פ"ט ו')

מבאר הרב מרדכי וינקלר[2] זצ"ל בספרו לבושי מרדכי על התורה ומועדים (יצא לראשונה מכת"י תשע"ט) וזלה"ק:

צריך ביאור למה באמת לא נכנסו דבריהם לאזניו. ואפשר לומר דהנה מימיהם של נביאים מזמן משה רבינו ע"ה לא מצינו שהודיע ה' את דברו לצדיקים בחלום, כי אם גילה סודו ליראיו ועבדיו הנביאים בחזיון נבואה שראו כל אחד ואחד לפום דרגה דיליה, ואילו בדברי חלומות לא היו גילויים אלא במי שהוא גדול ונשוא פנים לפני העם וראוי למלוכה מתולדתו, וכמו שהיה אצל אבימלך ופרעה ובלעם ונבוכדנצאר, אבל בשאר אדם אם אם יהיה צדיק בן צדיק, אך אינו מיועד לנהוג בנשיאות ומלכות, אין הדרך לגלות לו נסתרות בחלום הלילה רק במחזה נבואה, כי אם אמור יאמר הנביא דבר בשם ה' אשר הוגד לו  בחלום, מי יאמין לדבריו ומי יטה אזנו לשמוע בקול תוכחת מוסרו.

אמנם מה שחלומות מלכים יש בהם ממשות יותר מחלומות שאר בני אדם, הוא מפאת שהמלך העומד בראש העם איננו איש פרטי אלא הוא לב העם הכולל את כולם, ולכן גם חלומותיו אינם נסובים על ענינים פרטיים הנוגעים רק לו לעצמו בלבד, אלא הם חלומות על דברים כלליים הנוגעים לכל הצבור בכללותו, ולפיכך לא שייך עליהם שהחלומות שוא ידברו, כי ודאי יש בהם ממש וצריך להתיחס אליהם בכובד ראש.

והנה חכמת החרטומים הרי אינו אלא אחיזת עינים, כי הגם שיש חכמים גדולים הבקיאים בסודות הטבע ובכוחם להראות  דברים חדשים שלא נראו בארץ מעולם, מכל מקום כיוון שחכמתם מבוססת על כוחות הטבע הפשוטים שבמציאות, הרי גם כל גילוייהם ופלאיהם אמיתיים והם עומדים וקיימים, אבל חכמתם של חרטומים וחכמי חרשים אינה מושתת כלל על יסודות איתניים של טבע הבריאה, וכל נפלאותיהם אינם אלא תוהו ורוח ומעשה תעתועים ודמיונות שוא וכזב בעלמא, ועל כן נולד מזה  עוד חילוק והבדל ביניהם, דבעוד  שחכמת הטבע מביאה לעולם תועלת גדולה וקבועה, אין חכמת הכישוף מניבה שום פעולה שיש בה טובה והרווחה כוללת, וכל דבריהם ומעשיהם אינם רק באופן ארעי ולפי שעה בענינים פרטיים בלבד.

וזהו ההבדל שבין יוסף הצדיק לבין חרטומי מצרים בפתרון חלום פרעה, כי החרטומים שאין בהם חכמה אמיתית שבכוחה להועיל לכללות העולם, גם בפתרון חלומות לא יגידו רק ענינים פרטיים, ולכן היה פתרונם לפרעה שהחלום מורה על  דברים של מה בכך הנוגעים רק לו לבדו, שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר, אבל יוסף שאין חכם ונבון אמיתי כמוהו, פתר את חלומו לשבע שנות שובע ורעב בארץ שהוא דבר הנוגע לכל העולם כולו, ומובן היטב מדוע לא קיבל פרעה את דברי החרטומים ולא נכנסו דבריהם באזניו, כי כל מה שיש בחלום המלך הוא מפני שמורה על הכלל ולא על הפרט, מאחר שהמלך כולל את כל העם, וכיוון שהם פתרו לו את החלום בענין פרטי הבין שכל חכמתם נבובה ובזויה, ועל זה אמרו במדרש 'הדא הוא דכתבי ביקש לץ חכמה ואין, אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, ודעת לנבון נקל, זה יוסף, ורוצה לומר שהחרטומים אינם אלא לצים וכל חכמתם היא כאפס ואין, ורק יוסף זכה לדעת ותבונה אמיתית. עכ"ל הרב מרדכי וינקלר זצ"ל.    

 

מעלתו ומדתו של יוסף היותו מעל כל מידה

וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹקים אוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ. אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ... וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ.וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (בראשית מ"א ל"ט-מ"ג).

בספר מאמרי שלמה מבאר המשגיח מישיבת שער התורה בגרודנא, הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד עבודת יוסף ומעלתו ובתחילה מביא דברי המדרש (בראשית רבה צ' ג')

ויאמר פרעה אל יוסף, ויסר פרעה וגו', א"ר שמעון בן גמליאל יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק בעבירה, ועל פיך ישק כל עמי, גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש, צוארו שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו, ידיו שלא משמשו בעבירה, ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, רגליו שלא פסעו בעבירה, ייתון וירכבו על קרוכין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, מחשבה שלא חשבה בעבירה, תבא ותקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים...[עכ"ל המדרש]

ביאור 'משלו נתנו לו' הוא כי רואים אנו איך שההנהגה עם יוסף היתה למעלה מן הטבע, פה הוא עבד ופתאום נעשה שני למלך, בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו. ויוסף הוא השליט הוא המשביר, וסיבת הנהגה זו  מדה כנגד מדה, מפני שיוסף הרים את עצמו למעלה מטבעו, כל הנהגתו היתה למעלה מגדרי טבע האדם ולכן התנהגו עמו גם כן בהנהגה על טבעית...

בתנחומא (וישב ה') ויהי כדברה אל יוסף יום יום, אמר רבי יהודה בר שלום שנים עשר חודש...[ובמדרש שם מפרט גודל הנסיונות שעבר] בילקוט שמעוני (ח"א רמז קמ"ה אות ל"ט) שאלה מטרונה אחת לרבי יוסי, יוסף בן שבע עשרה שנה היה עומד בכל חומו, לא היה עושה את הדבר הזה?! עפ"י הטבע ועפ"י שכל האדם אי אפשר להבין ולהאמין שיתכן דבר כזה שיתגבר אדם על טבעו זמן רב כזה ויעמוד בכל כך הרבה נסיונות, אבל יוסף התרומם מעל הטבע ולכן נהגו עמו במדתו שבנה לעצמו 'משלו נתנו לו'.

וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ. וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם... (בראשית מ"ב ח'-ט') הוסיף להם זכירת החלומות שאעפ"י שהיה יוסף סובל כל כך על ידיהם זה כמה שנים בעבדות, בבית האסורים ויסורים, ועתה כשהם נפלו לידו יתכן שיכנס בלבו איזה שמץ ורגש של נקמה ונגיעה עצמית לצערם, שהרי המסילת ישרים (פרק י"א ד"ה גם השנאה והנקימה) מעיד שזה קשה מאוד להמלט ממנו 'לב הותל [חלש. עפ"י מס"י המבואר] אשר לבני אדם, כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו, ומצטער צער גדול והנקמה מתוקה לו מדבש, כי היא מנוחתו לבדה, [על כן לשיהיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו, ויעבור על מדותיו ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיכול להנקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח] ויסיר מלבו כאילו לא היה חזק ואמיץ הוא, והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם [ע"כ מהמסילת ישרים].

על כן מעידה התורה שכל המשא ומתן והצער שגרם יוסף לאחיו בטענותיו 'מרגלים אתם' וכדומה, לא היתה פה שום נגיעה ונטיה עצמית לא רגש שנאה ונקמה מפני שהוא התרומם למעלה מגדרי הטבע ותכונת בני אדם...[הרב מבאר עפ"י דרכו הטעם שציערם, אבל לעניננו לא היה זה מצד נקמה חלילה]

וזוהי באמת בחינת האדם לדעת אם הגיע לאיזו מעלה, היא, אם יכול להתרומם ולשלוט על טבעו, כי יש הרבה מתחסדים וצדיקים אבל כל גדלותם הוא כל זמן שהכל מתאים למדותיהם וטבעם, וברגע שמתנגד  לטבעם ומדותיהם הכל בטל. ולכן אמרו רז"ל (קדושין ל"א ע"ב) ר' טרפון הוי ליה אמא זקנה דכל אימת דהויא בעיא למיסק לפוריא גחין וסליק לה, וכל אימת  דהוית נחיתת עלויה אתא וקא משתבח בבי מדרשא, אמרו לו עדיין לא הגעת לחצי כבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך ולא הכלמתה, כי כל זמן שאין המצוה מתנגדת עם הטבע, יכול האדם להניח עצמו להדרס ולהיות עפר תחת חברו, אבל ברגע התנגשות המצוה עם המדות והטבע, בשעה שזורקת הכסף בפניו ומאבדת הממון, וחמדת הממון רוצה להתפרץ ולמחות, אז אם יכולים לכבוש את היצר ולא להכלימה, בזה תבחן הנפש שהגיעה לאיזו רוממות ומעלה.

[כאן מבאר הרב דרכו של עשו, שמחד גיסא כיבד את אביו מאוד, ובמדרש (בראשית רבה ס"ה ט"ז) אמר רשב"ג כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו...[ע"כ עפ"י המדרש] אמנם מאידך גיסא, אח"כ יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, ובמדרש (שם ס"ז ח') עשו חשב להרוג את יצחק בעזרת ישמעאל, ואח"כ להרוג את ישמעאל וליטול כל חלקם. וממשיך הרב הרכבי וכותב]

הרי היה מוכן [לגרום להרג אביו], ואיך מתאים זה עם כל הכבוד ורגש המלכות לאביו? אלא כל זמן שלא התנגד הכבוד עם מדותיו היה מקיימו בכל האפשרות היותר גדולה אפילו יותר מרשב"ג, אבל ברגע הפגש מצות כיבוד עם מדותיו ועם חמדת הממון שלו או רגשי נקמה שלו, וחיי אביו מפריעים אותו מלהשיג רצונו, אז גם חיי אביו אינם בטוחים...

לא כן כלל ישראל, אברהם בתור 'אב' ושורש האומה התחיל לנטוע ולבנות בישראל את הכח הזה להתנהג היפך טבע עצמו!  וזהו מאמר [חז"ל] פסיקתא רבתי מ' ה' [בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י] בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ (ויקרא כ"ג כ"ד), בזכות אברהם, אֶחָד֙ הָיָ֣ה אַבְרָהָ֔ם (יחזקאל ל"ג כ"ד). וביאר ה'סבא' [מקלם] ז"ל אברהם היה אחד - כל ימיו כל ימי חייו חי למעלה מן הטבע, למעלה מן הסביבה, לא התחשב עם איש, הכל היה מתנגד לו. נקרא 'אברהם העברי'[3] מפני שכל העולם בעבר אחד והוא מעבר האחר [בראשית רבה מ"ב י"ג] יורד לכבשן האש על אמונתו, וזהו כל הדרכתו לצאצאיו. יסוד בנינו של אברהם בישראל בכלל הוא להתרומם למעלה מן הטבע, ויוסף בפרט זה ביחוד התרומם למעלה מן הטבע ולכן משלו מבנינו נתנו לו. עכ"ל הרב הרכבי זצ"ל הי"ד.

סיבת בכיית יוסף בחדר משכבו

וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה (בראשית מ"ג ל')

הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד בעהמ"ח שו"ת ארץ צבי כותב בספר שנלקטו דבריו בפרשתנו וזלה"ק: ובתרגום אונקלוס: 'ועל לאדרון בית משכבא'.

ולכאורה קשה דהיכא רמיזא בתיבת 'החדרה' דקאי על אדרון בית משכבא[4]? וי"ל דהנה עוד קשה בתיבת ויבך שמה, דהא בכל מקום ה"א בסוף התיבה היא במקום למ"ד בתחילתה, וכאן לא שייך למ"ד בתחילתה, והיה צריך לומר ויבך שם?! וי"ל דהנה עוד קשה בתיבת ויבך שמה, דהא בכל מקום ה"א בסוף התיבה היא במקום למ"ד בתחילתה, וכאן לא שייך למ"ד בתחילתה, והיה צריך לומר ויבך שם.

ונלע"ד דהנה כתיב (דברים כ"ו ה') אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה, משמע שלבן היה סיבה לירידת יעקב למצרים, והיינו ע"י שרימה אותו ונתן לו את לאה במקום רחל, וע"י זה נתחלקה הבכורה, שבמעשה היה ראובן הבכור, ובמחשבה היה יוסף הבכור, ואילמלא זה היה יוסף בכור שלם, ובית יוסף אש ובית עשו לקש[5] ולא היתה שליטה לאומות העולם על ישראל, אך מחמת שנתחלקה הבכורה לא היה כוחו יפה, וישראל היו צריכים עוד גלות ומירוק. וכאשר ראה יוסף את אחיו בבואם למצרים, והיה רואה שזו תחילת ביאתן לגלות, נכמרו רחמיו על אחיו וביקש לבכות, ורצה לתקן פגם זה שגרם לבן למשכבו של יעקב אבינו, שהיה קצת כעין 'בני תמורה' (נדרים כ' ע"ב) ע"כ הלך לאדרון בית משכבא, לחדר המיטות, ויבך שמה, היינו שרצה בדמעותיו לתקן פגם המיטה. וע"כ כתוב ויבך שמה, כי ירה כח תפלתו אל שרש הוייתו, ושם לו מיטת יעקב מטרה לחיצי תפלתו ובקשתו, וע"י זה רצה לתקן שלא תהיה גלות, ומסתמא פעל קצת בתפילתו להמתיק הדינים ולהקל עול הגלות. עכ"ל הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד.

לחנוכה

פרסומי ניסא לאדם המדליק לגלות האור הטמון בו

באמרי אמת לרבי אברהם מרדכי אלתר זצ"ל (ניצל מגיא ההריגה במבצע מסובך, עשרות מבני משפחתו עלו על המוקד, עלה לארץ ישראל ונפטר בירושלים שבועות תש"ח) כתב במאמרי חנוכה (שנת תרע"ז) וזלה"ק: ענין פרסומי ניסא הוא שצריך כל אדם לפרסם בעצמו ושיתפשט בתוכו כח הנס כמו שהיה הנס בפך שהיה בו שמן ליום אחד ונתפשט לשמונה ימים, כתיב נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, ואמר אאז"ל דאיתא בפסיקתא 'חופש' מלשון לחופשי ישלחנו. חנוכה הוא זמן שיכולים להתיר כל האיברים ולשעבדם לה' יתברך. בגלות יש הסתרות מהטבע ונפלאות הוא למעלה מן הטבע ויכולה הקדושה להתפשט, וארץ ישראל היא ג"כ 'פשטא לה וגמדה לה'...עובד ה' צריך בכל יום  לחדש בעבודת הבורא שירות ותשבחות וזה הפירוש ש'בראן בריה חדשה' וזה הוא תכלית של ישראל כדכתיב (ישעיהו מ"ג כ"א) עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ... [ראה בספרו של הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל ימלא פי תהלתך ח"ב עמ' תנ"ו, שכתב יסוד דומה]