כ"ט כסליו, נר חמישי של חנוכה, תשפ"ג

להבות אש קודש

לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה

פרשת וישב וחנוכה (גיליון מורחב)

יוסף התגלמות תהלוכות ישראל לדורותיו[1]

הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בעהמ"ח שו"ת שרידי אש כותב בספר לפרקים (מאמר: תולדות יעקב – יוסף) על דמותו של יוסף כמראה דמותה של האומה הישראלית במהלך הדורות, וזלה"ק:

מעוף עינינו הנופל על אישיותו המורכבת של יוסף הצדיק ועל מרוץ חייו, חש בה את תמונת גורלו של עם ישראל המפוזר בין האומות. יש בה מן העגום שבגלות ויש בה מיופיה, אתה רואה את קרני האור והינך מרגיש את הצללים. יוסף הוא עם ישראל בזעיר אנפין. נשמתו – תמונת נשמתנו. הכח והעוז שבנשמת יהודי הגלות, הטרגיות הקשה לאין שיעור הממלאה אותה ועולה על גדותיה, כל אלה סימנים מובהקים הם לטיפוס זה של יוסף הצדיק, וכך גם סדרי חייו. הגורל משתעשע בו, מעלה אותו עד רום הפסגה ומורידו בן רגע עד תחתית התהום. הלוא כך אנחנו בזרם החיים של אלפי שנות גלותנו.

יוסף היה הבן האהוב על אמו ועל אביו, תפלות אין קץ ודמעות רותחות של אמו האומללה הכריעו ברצון הבורא ויוסף נולד, בן פורת^[2] לשמחת אמו ונחמתה. הוא נעשה לתוכן חייה, לשכר ימי הבכי שעברו. ולא רק בעיני אמו הוא בן פורת, גם אביו אהבו מכל בניו. אהבתו וחמלת האב על בניו כאילו מתרכזות בבן הקטן הזה. הוא שואף לראות בו את הנבחר מכל בניו, רוצה לראותו מופת, לו, וליתר בניו ולכל זרע אברהם, ולא רק מופת אלא יורש נחלת נשמת אביו. כל החזיונות הקדושים של אבי האומה יעברו לבן זה ויתגשמו ויפתחו בו. הוא מזקק את נשמתו, מייפה אותה שתהיה תמיד במלוא זהרה, ודואג גם לחיצוניותו. מלבישו כתונת פסים, כי כתונת כזו צריכה לעטוף את הגוף הנושא בקרבו את נשמת יוסף, הבן האהוב לאמו ולאביו.

זהו תוכן ימי נעוריו של יוסף. משמעותם אושר מתמיד? לא ולא! האושר החיצוני ההומה סביבו אינו יכול לשתק את קול הקריאות הפנימיות השוללות את מנוחתו הפנימית...הוא רואה את עני אחיו...הוא יוצא נגדם...[ובהמשך כתוצאה משנאה זו] ידיו העדינות המפונקות נהפכות לידי עבד, יורד כעבד לארץ הטומאה – מצרים. הוא יורד שמה עוול נעשה בו, על שום מה? על שום שנלחם נגד העוול להציל את אחיו בני השפחות מהכינוי הנורא 'עבד' [עפ"י רש"י עה"כ ויבא יוסף את דבתם רעה – מגיד לאביו...מזלזלין בבני השפחות לקרותן 'עבדים'] הוא נעשה עבד לא רק בכינוי אלא גם במציאות.

הוא עומד ברגע המכריע בחייו, היקבל עליו עול העבדות עם פריצותה וירד לטמיון לנצח? דמות אמו הקדושה^[3] שהורידה אותו בדמעותיה מעולם האצילות למען עשותו 'מופת' איש הפסים, ודמות אביו הקדוש בחיר שבאבות שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, דמות זו תעמוד לפניו ותכריחהו ללכת על אף השפלות והעבדות בדרך המובילה למעלה, אל מקום ששם שוב יהיה מופת. הכרה זו ממלאה את נפשו והוא הולך בדרך עם ישראל בגלות – דרך היצירה והבנין במקום שיש רק כשלון וסתירה, הדרך של אי איבוד התקוה.

הוא זר בארץ, מנהגיה ושפתה... בבית פוטיפר הוא בראשונה עבד פשוט על יד הריחיים, כתונת הפסים נעלמת מגופו והוא עובד...בצדק ובאמונה, לשמחתו ולשמחת אדונו...עין האדם תראה בו את העבד ככל עבד מצרים, הכנעה, קבלת מרות אין קץ...אין לו צרכים... שאיפות, הכל מסתובב סביב הצלת החיים ולפיוס בני המעיים. זאת תראה עין אדם פשוטה, אבל עין אדם הבוחנת שזכתה להכנס לפני ולפנים של מסתורי הנשמה הישראלית, עין זו תראה שם לא הכנעה שתפקידה לקבל לחם בעד הכרס, היא תראה שם את הדבר הכי אופייני לנשמת ישראל – את הנאמנות העברית, את השאיפה והצורך הפנימי להשאר נאמן לאותו האיש ששם אמונו בו. את האמון הזה לא רצה יוסף לאכזב. הוא סבל במנוחה תנאי חייו הנוראים, נתן להכניע את ערפו – ושתק. וביטול זה הוא שיקוי לעצמות ישראל הנרדף והבזוי בגוים...

אבל וגם נשמת ביטול זו תתרגש ותעלה קצף על גדותיה. היא הורסת חומות ונלחמת בקול קריאה הבוקעת שמים, כי להגן על קדשיה היא קמה. הגוף נכנע, והנשמה רואה את הכיעור שבה ניתן גופה ושותקת, אבל היא מתעוררת כארי בראותה את קדשיה מחוללים. היא יודעת טיבה של מסירות נפש.

ורגע כזה  בא בחיי יוסף העבד. הוא נשא חן בעיני אדוניו וזה נתן את ביתו והונו בידי היהודי. יש לו אמון ב'בחור' היהודי הזה. אבל אשתו הנסיכה המצרית הפרוצה אינה רואה ביוסף את האיש הישר לאין ערך, היא רואה את יפי גופו ואינה בושה להורות על זה בדיבור גס ומעשה חצוף. עבד אחר לא מזרע אברהם, נוח היה לו בפריצות זו והיה נופל בידי הרשעה, אבל יוסף, אחר הוא. בשאט נפש הוא מביט על גבירתו...הוא דוחה בשתי ידיו לא רק משום שרוצה להשאר בטהרו...הוא דוחה אותה...ברצותו להשאר נאמן לאדונו שנתן בו אמונו. הוא עבד אבל הוא איש ישר, אף נגד המצרי שטוף הטומאה. כי הוא עבדו. וכך לשון הכתוב (בראשית ל"ט ח'): הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי... ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת...לא תוכחת מוסר של הצדיק על דבר פריצות נוראה...יש כאן, אלא דברים פשוטים של עבד עומד בישרו ונאמן לאדונו...הדברים האלה הם בעיני גבירתו קלת הדעת, כפטפוט. היא אינה יודעת מה זה צדק, ומה זה אמון. ורוצה לאכוף את עבדה לרצונה. נשארת ליוסף רק דרך אחת – המנוס...

וכמה מן הגבורה המוסרית והעוז הנפשי יש בניסה זו, עד שחז"ל דרשו (בראשית רבה פ"ז ח') שמעון איש קטרון אמר: בזכות עצמותיו של יוסף, נקרע הים לישראל, זהו שנאמר (תהלים קי"ד) הים ראה וינס, בזכות ויעזב בגדו בידה וינס (בראשית ל"ט י"ב). גבורתו המוסרית של הנס הזה, הפילה מורא ופחד על איתני הטבע. הים ראה וינס – מפני הנס הזה.

[משם, מנוסתו, הוא מובל לבית האסורים ויוסף יורד בראש מורם ובשמחה פנימית על נצחונו אל הבור, והנו כלוא שם שתים עשרה שנה. חלום מוציא את בעל החלומות מבית אסוריו, חלום נעוריו אשר אביו הטוב שמרהו בלבו וציפה ליום הגדול שבו יתגלה לעיני כל בשר.

אנשים נאורים מתלוצצים בחלומות, אין מאמינים במציאותם [חלק מהמדע] כופר בהם, אבל מדע לחוד ומציאות יהודית לחוד. המדע תפקידו לפתור את מה שעבר בעולם מה שיש בו, החלום היהודי טומן בחובו את נבואת הבא, את שירת העתיד. אנו עם החלומות! כל חיי עמנו מסוף העולם ועד סופו חלום הם, חלום עם חזיונות יפים ומכוערים. וגם עברנו הקרוב הגשמת חלומות, וכך גם הוציא את יוסף לדרך חדשה, לדרך המובילה אל היכלי מלכים.

ושם בהיכל הוא נסיך שלקח את רסן הממשלה, לתוך ידו בחזקה ועל פיו יעשה הכל. כי תכונה סודית בנפש היהודי היא, שיכול להסתגל לכל תנאים ולשמור על נפשו...יאמרו הרי כאן הסתגלות יהודית טיפוסית, לא כן. הרי לפניך הגאוניות היהודית כשהיא מצטרפת ללהב מוסרי עליון, עבדות ומלכות הם צורות למילוי התפקיד שהוטל עליו מן השמים.

ושוב הוא "מאושר" במרצו ובכשרונותיו ובחסד ה' השפוך עליו הגיע יוסף אל המעלה העליונה בסולם החברה...חלומותיו מאותם הימים שעוד היה ילד תמים בבית אביו – מתקיימים...בכל מקום שהוא פונה הכל כורעים ומשתחווים לפניו...אבל גם עכשיו איננו מאושר, ולא די בזה הוא ממש מרגיש את עצמו אומלל, כי דוקא בעמדו על מרום הפסגה ובהעיפו בעין הנשר שלו על הארץ המשתטחת לרגליו, דוקא עכשיו הוא רואה שהוא בגלות, יהודי בגלות! היהודי הראשון שגלה מארצו וטועם טעמם של חיי יהודי בגלות, גלות מצרים. המקום שעומד עליו, זר הוא, הארץ הנהנית מיגיע מוחו וכשרונותיו – ארץ זרה היא...וכך חי לו המשנה למלך, חיי זוהר חיצוני, וכאב פנימי – כאב על המצאו בגלות. [העין החיצונית לא תבחין בזאת] איפה היא העין שתדע לראות ולהסתכל בנשמתו של יהודי אסור באזיקי הגלות...

כך לקראת סוף ימיו הוא מצוה את בני עמו: פקד יפקד! הוא רואה בעיניו את היום הגדול, יום הגאולה הולך ובא, וגם הוא רוצה להיות בין המאושרים שיזכו לגאולה, הוא מצוה לאחיו שיעלו את עצמותיו מזה. הם יהיו מאושרים ממנו, הם יוכלו לחיות על אדמת הלאום ולהקדיש כוחותיהם לעמם.

בשלל של צבעים עברו לפנינו חיי יוסף...דרך השינויים התמידיים, את העליות ואת הירידות. אבל דבר אחד לא חסר בכל אותן ההופעות: האופי היהודי של יוסף – האחריות הגדולה למילוי חובות. וכך הוא תמיד היהודי, בהיותו בכבלי ברזל הוא הגיבור היהודי, הענק של הגבורה והכח המוסרי, ובהיותו בכבלי זהב, נתון לתפארה בהיכל המלכים – הנהו היהודי שחוח הקומה, לא שכח את יהדותו ואת גלותו והנהו, שפל ברך ועניו. גבור בלבוש עבדות, עבד בלבוש מלכות.

עם ישראל לא שכח את תמונת ה'בן פורת'. תמונתו של יוסף הצדיק, ראשון לגבורי הגלות, שנים על שנים עברו בהתחרות להרבות את צרות ישראל, משנה לשנה אדמו יותר מימי הנילוס מדם חללי ישראל, ושבט הנוגש הפכה את כל החיים לחיפוש תבן ולבנים...האישיות המזהירה של יוסף מאבדת את צורתה הממשית, ונעשית אגדה. אבל למטה בתהום הנילוס עומד ארונו של יוסף ומחכה ליום פקודה. יגיע היום וקרני אור יזרחו לישראל, קרני אור גאולה, אז יעלה זכרון יוסף לפניהם ואז יעלו מימי הנילוס את הפקדון השמור בתוכם. זכרון יוסף יזהיר כשמש בצהרים, והם בניו ואחיו, ובניהם ובני בניהם, הם כולם יראו שנשמתם לא נמסרה לזרים, רק כחותיו הגופניים היו לקרבן למו. את מיטב נשמתו, את האמונה בגאולה, ביום פקודה, את הלב היהודי עם כל היופי והטרגי שבה, מיטב נשמתו זה השאיר להם ירושה, להם ולא לאחרים. למען הבטיח את קיומם גם לעתיד רחוק, לעתיד שבו יציץ ופרח ישראל, ומעם המצרים ישארו רק שרידי הפירמידות, ומעם ישראל – מיליונים יחיו וישובו לארץ אבותיהם...

ארבעים שנה השתרע לפני אחי יוסף ובניו המדבר. במדבר שמם זה הלכו, כי בא יום פקודה, היום שאחיהם הגדול בעל החלומות חלם עליו וחזה אותו.  ושני ארונות בידיהם, ארון הפקודה של יוסף – סמל הגאולה מבית עבדים, וארון הברית – סמל הגאולה מהעבדות הרוחנית. שני ארונות הלכו איתם וישמרום בדרך והם הלכו לצד הארונות וישמרום בדרך, כי נימים פנימיים נימי נפש עברו מבלי להיראות לעין בין שני הארונות. דרך החיים של יושר וצדק, של רחמים ואמונה המותוות ע"י ארון הברית נולדה כתוצאה מאותו המופת לדרך חיים של אמונה, ששרידיו נמצאים בארון ה'בן פורת'...

אנו עשירים בגבורה...רבים מיני גבורתנו...יש בנו גבורה של חשמונאים, גבורה הנלחמת בשם ה' ברעש מלחמה ובתרועת נצחון, זאת היא גבורתנו בישבנו על אדמת לאום, אבל יש בנו גם גבורה צנועה בלי צלצול נחושתיים, גבורה של יושר וצדק ואמון, זאת היא גבורתו של יוסף – גבורת הגלות. במלחמתנו...נגד עריצי עולם לשמירת קיומנו ופיתוח ירושתנו הרוחנית, במלחמתנו זו נלך בדרך האורה של ה'בן פורת' וגבורה זו תעזרנו להחזיק מעמד, עד בוא יום הפקודה. עכ"ל הרב יחיאל יעקב ויינברג^[4] זצ"ל.

מי היה מעלה בדעתו?

וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ (בראשית מ' כ"ג)

הרב יצחק ולדשיין[5] זצ"ל הי"ד תלמיד ה'סבא מנובהרדוק' פורס יריעת עומק של אמונה ע"י ודרך מעקשי החיים בספר תורת יצחק בפרשתנו. בתחילה מביא דברי חז"ל במדרש שעליהם מבסס את מערכתו, וזה לשון המדרש (בראשית רבה פ"ח ז')

ולא זכר שר המשקים וגו', כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן[6], אמר לו הקדוש ברוך הוא את שוכחו ואני לא אשכחהו, הה"ד ולא זכר שר המשקים. ד"א שר המשקים שכחך ואני לא אשכחך, מי היה מחכה לאברהם ושרה שהיו זקנים שיולד להם בן, מי מחכה ליעקב שעבר במקלו הירדן שיפרץ ויעשיר, מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלו שיהיה מלך...[7] מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (עמוס ט) ביום ההוא אקים את סוכת דוד, שיהיו כל העולם אגודה אחת שנאמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. עכ"ל המדרש.

מבאר המתנות כהונה: מי מחכה – מי היה מעלה על דעתו, כלומר, מי הוא זה שיעלה על דעתו שסוף יבוא לידי כך.

מבאר הרב ולדשיין וזלה"ק:

האדם משתוקק לדעת מה יהיה אחריתו, ומה יהיה הסוף עמו. שאלות הסוף והאחרית ממלאות לבו של אדם. והסיבה לכך, שמאחר שקשה לו לדעת את האחרית, לכן מבקש לו האדם מצב כזה שלא יהיה האחרית שבו סתום, דהיינו כל מצב שיוכל לשער בשכל הסיבה והמסובב שלו, ישער שכך מסתבב האחרית של הדבר. ובאמת האחרית והסוף של כל הענינים מסורים רק לה' לבדו!

ידיעה זו שהאחרית והסוף של כל הדברים הוא רק בידי ה' היא למעלה מהשכל הסיבה והמסובב שהוא מלא טעויות, שלא יכול האדם להבין בשכלו הסיבה והמסובב שלו, כי לדעת את האחרית של כל ההויות והענינים זה סתום וחתום מלב האדם ולא יכול לדעת בשום אופן, כמו שמנו חז"ל (פסחים נ"ד ע"ב) שבעה דברים שמכוסים מבני אדם, ואחד מהם 'אינו יודע במה משתכר'. והנה מצינו שיש כמה ענינים אשר השכל הסיבה והמסובב גוזר בהחלט אחרית הדברים לרע, ואח"כ מתברר שלא כן הוא, כמו שיארע חולה מסוכן אשר אחר ישוב הדעת של שלשה גדולי הרופאים החליטו שאין לו תקנה לחיים, ואח"כ נתברר שהחלטתם נשאר מעל, לפי שיש הנהגה למעלה משכל סיבה ומסובב.

וזהו שאמרו חז"ל כאן במדרש 'מי היה מחכה לאברהם ושרה שהיו זקנים שיוולד להם בן' מי היה עולה על דעתו שיהיה כך לבסוף, הלא לפי חשבון השכל סיבה ומסובב יכול כל מבין לומר בתקיפות שבודאי יכלה כל ימיו ולא יזכה לבן, וכך אמרו האיצטגננים, אבל באמת לא כך היה האחרית, כי העלה אותו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע, והראה לו הקב"ה שהמניעה מחמת זקנה אין זה מניעה מוחלטת, כי האדם העליון יש עליו הנהגה מיוחדת למעלה משכל סיבה ומסובב.

מי מחכה ליעקב שיעבור במקלו הירדן שיפרוץ ויעשיר, אם אחד היה רואה את יעקב עובר את הירדן במקלו, האם היה עולה על דעתו שיתעשר? הרי לפי השכל הסיבה והמסובב שיעקב איש תם, הולך למקום שאין מכירים אותו, ולבן הוא איש חריף, לא יתכן שיעקב יתעשר בבית לבן הרמאי. אבל אח"כ נתברר שיעקב אבינו היה למעלה משכל סיבה ומסובב, כמו שביאר הרמב"ן (בראשית ל"א ח') שלבן היה מחליף את משכורתו אחרי שכבר התעברו הצאן, והיו יולדות כרצון יעקב...  

מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלו שיהיה מלך [מהמדרש לעיל]. לפי השכל הסיבה והמסובב היינו צריכים לדון שבודאי ישאר עבד עולם, שפל ונבזה, לא יוצלח, אחר שנמכר לישמעאלים במחיר נמוך, מי עלה על דעתו שיקפוץ ממדרגה למדרגה כעל כנפי נשרים, אבל אח"כ נתברר שהאחרית היה בבחינה כל כך נפלאה עד שלא היה בראשיתה כלום, וההשתלשלות היתה ע"י סיבות נפלאות... [כך המדרש הולך ומביא עוד דבריהם של משה, רות, דוד, חנניה מישאל ועזריה, שלפי ראות עיני הטבע הכליון היה אמור להיות מנת חלקם, אך לא היא, וכל אחד מהם לא זו שנשאר בעולם החיים, אלא אף עלה לגדולה עצומה, וכך תהיה אחרית הגאולה העתידה בב"א]

סיום דברי המדרש: מי מחכה לגלויות שיהיו  לשם ולתהלה, מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקב"ה...מי מחכה שיהיו כל העולם אגודה אחת, שנאמר [צפניה ג' ט'] כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה' לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד.

ביאור הדברים שכמו כן אנו צריכים להבין ולהאמין לכל ההבטחות, שיהיו כל ישראל לשם ולתפארת, ועוד יקום מלכות בית דוד, ועוד יהיו כל ישראל וכל העולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם אעפ"י שאין כעת הסיבות הטבעיות שמראים על זה, אבל יש לנו את הכלל שאף בכל המצבים סופם לא היה מסיבה טבעית אלא מסיבה רוחנית, אם כן יש לנו לבטוח בה' אשר גדולה זכות הבטחון שיצמח ממנה אחרית למעלה מכל שכל סיבה ומסובב. כמו סופו של אברהם שזכה לבן...של יעקב שזכה לעשירות...יוסף שנתברך במלכות ומשה שנעשה מושיע לישראל...

[לימוד הדרכה בחינוך ממדרש זה]

וכמה פעמים אנו רואים בחוש שכמה תלמידים שלפי מבט חיצוני אי אפשר להגיד עליהם כלל מאחריתם וסופם, ואח"כ נתברר שתופסים מקום היותר חשוב בחיים, עד שלא יאומן כלל כי יסופר, ובעל כורחינו אנו צריכים להבין כי רק סיבה רוחנית יש כאן, כי מצד סיבה גשמית אי אפשר זאת בשום אופן. והסיבה היא בזכות שבירת הרצון. אצל יוסף שאמרו חז"ל שכל מצב המלוכה שהשיג במצרים, היה בזכות שבירת הרצון, ולא רק הנס של המלכות בלבד, אלא גם הנס של קריעת ים סוף היה ג"כ בזכותו, וכמו שאמרו חז"ל (מדרש תהלים קי"ד ט') הים ראה וינוס, מה ראה...ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה ינוס הים מפני הנס מן העבירה, שנאמר (בראשית ל"ט י"ג) וינס החוצה, אף הים נס מפניו שנאמר הים וראה וינוס...

עלינו להרגיש את המציאות הזו, שכל האחרית של הראשונים לא היה ניכר עליהם מתחילה, מפני שרק הסיבה הרוחנית גרמה את עלייתם וסגסוגם. אם כן צריך כל אחד להגביר את הרגשת השכל על הרגשת הדמיון, אעפ"י שלא יכול להעלות על דעתו את אחרית הדברים, אבל בשביל זה לא יגרע מדרגת הסיבה הרוחנית, כי טבע הרוחניות הוא למעלה מהשכל הסיבה והמסובב.

'ומה נעשה? הדמיון נחל שוטף והשכל יטבע' סיבה טבעית יש לה דמיון והשערה. וזה נותן חיות בלב המקוה, אבל סיבה רוחנית מובן בשכל, אך אין לו דמיון, לכן ינצח הדמיון את השכל, 'אם לא נוליכנה באניה, שהיא רגשת הנפש וסערת הרוח' [אגרת המוסר לרבי ישראל סלנטר ד"ה פגעי התבל], ועלינו ללמוד מוסר בהתפעלות והתרגשות, ואז נתעלה מעל גלי הדמיון השוטף ונעלה מעלה מעלה בעז"ה. עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.

זיהוי נסיון תקיפת היצר – נודניק!

וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם׀ י֑וֹם וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְי֥וֹת עִמָּֽהּ (בראשית ל"ט י')

הרב מרדכי בריסק[8] כותב בספר דרשות מהר"ם בריסק בדרשה לשבת שובה (תרצ"ד ד"ה ונחזור לדברי אגדה) וזלה"ק:

...מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ט' י"ג) אֵ֣שֶׁת כְּ֭סִילוּת הֹֽמִיָּ֑ה פְּ֝תַיּ֗וּת וּבַל־יָ֥דְעָה מָּֽה ופירש באלשיך שם כי בא שלמה המלך ע"ה לבטל תלונות בני אדם האומרים מה נשתנה היצר הטוב מהיצר הרע, כי אם היה היצר טוב בא אל האדם כל כך כהיצר הרע גם כן היינו שומעים לו, ותירץ דהנה אנו רואים בעולם המסחר דהסוחר המביא אבנים טובות ומרגליות אינו צריך ריבויי דברים לפתות הקונה, לא כן סוחר שבא למכור סחורה מזויפת צריך השתדלות רב למכור סחורתו.

כן הוא החילוק בין היצר טוב ליצר הרע כמובן, ועל כן אומר הכתוב אשת כסילות הומיה שמדברת הרבה, ולמה, כי היא פתיות ובל ידעה מה שהסחורה מגונה וצריכה לדבר הרבה שתוכל למכרה. וזה שנאמר גבי יוסף (בראשית ל"ט י') וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם׀ י֑וֹם, מזה הבין יוסף כי מעשה היצר הרע היא זאת ולא שמע אליה, וזה שאמר התנא (אבות ג' ט"ז) החנות פתוחה של היצר הרע והוא מקיף וסובב את העיר בסחורה ולפתות בני אדם בראיה שמיעה ודיבור וכיוצא, אמנם מזה עצמו שהוא צריך השתדלות כל כך, מזה נדע ששקר במענה פיו כי לסחורה טובה אין צורך רוב השתדלות, אמנם שיוכל להנצל ממנו בענינים כאלו אשר מקושרים  בתאוות עצומות, צריך עזר וסעד ממעל...

'ואני' שתי משמעויות

וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר... וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא. (ל"ז כ"ט-ל'). הרב שמעון בצלאל ניימן זצ"ל הי"ד בספרו פנינים יקרים החדש מביא דברי מעשה רוקח לרבינו אלעזר רוקח אב"ד אמשטרדם וזלה"ק: ...איתא ברש"י...כל זמן שהיה יעקב באבילות לא שרתה עליו שכינה, דאין השכינה שורה מתוך עצבות. וידוע (זהר בראשית י' ע"ב) שכינה נקראת 'אני'...ובזה מבואר: הילד איננו ו'אני' פירוש גם השכינה, דאם היתה אצלו היתה מגלה לו ואני [ראובן] לא הייתי חייב בדבר. עכשיו שהילד איננו וגם אני [השכינה], אנה אני [ראובן] בא!.

לקראת חנוכה

קריאת ברכת כהנים ביום הראשון של חנוכה

בספר שיח יצחק (ח"א או"ח סימן של"ה) לרב יצחק וורבוי^[9] זצ"ל הי"ד כותב לבאר טעם שבקריאת התורה של חנוכה שהיא מפרשת הקרבת הנשיאים בחנוכת המשכן, ומקדימים לקרוא ברכת כהנים הסמוכה לה וזלה"ק:

בטור או"ח סימן תרפ"ד שקורין בראשון של חנוכה פרשת ברכת כהנים, לפי שהנס נעשה ע"י  הכהנים, עיי"ש. יש להעיר שיש עוד טעם בדבר, ממדרש רבה בהעלותך (ט"ו י') ז"ל: י"א שבטים הקריבו וכו' חוץ מנשיאו של לוי וכו'. אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לאהרן, אל תתיירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות. קרבנות כל זמן שבית המקדש קיים, הם נוהגים, אבל הנרות לעולם. ועיין ברמב"ן (במדבר ח' ב') מובא גם במתנות כהונה כאן. ומאחר דגם ברכת כהנים ניתנה לאהרן כמו נרות חנוכה, שלא יבטלו לעולם. לכן לענ"ד קורין ברכת כהנים ביום ראשון דחנוכה.

ביאור פסוק ממזמור שיר חנוכת הבית, הנאמר בחנוכה

מַה־בֶּ֥צַע בְּדָמִי֘ בְּרִדְתִּ֪י אֶ֫ל־שָׁ֥חַת הֲיוֹדְךָ֥ עָפָ֑ר הֲיַגִּ֥יד אֲמִתֶּֽךָ (תהלים ל' י')

בספר בסוד קדושים (מאמרי חנוכה שנת תרצ"ו נר שלישי) לרב שלמה דוד יהושע מסלונים^[10] זצ"ל הי"ד מובא וזלה"ק: מה בצע בדמי – אבי הקדוש זיע"א היה אומר: מה בצע בדמי – שותקים ושותקים עד שנאלם הפה מלדבר, רק מה אפשר לעזור, מי ראוי לדבר? אלא התועלת שבדיבור שלכה"פ [שלכל הפחות] לא יתיישר בלב האדם מצבו הירוד.

היודך עפר היגיד אמיתך – יש שחושבים שהתפללו, שלמדו, ויצאו ידי חובתם, אבל באמת כל זה אינו חשוב עבודה, ורק תנועה אחת של אמת – היא הנרצית מן הכל, אלא שלזכות לזה צריך לומר ולומר אפילו מאה פעמים, ואולי פעם אחת יהיה דבור של אמת. וכדכתיב (קהלת י"ב י"ד) כִּ֤י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָאֱלֹקים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע, כלומר גם את הרע וגם את הטוב, הרע ודאי הוא שיש עליו דין וחשבון, אבל גם את הטוב דנים אם הוא אמת לאמיתו.

בעקבתא דמשיחא ההסתר גדול עד מאוד, הן ברוחניות והן בגשמיות, ועל זה רומז הפסוק (תהלים צ"א א') יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן, שהראשי תיבות, כראשי תיבות עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יהּ (תהלים קי"ח ה') – כשמאמינים שגם בתוך ההסתר ה' יתברך אתו, זוכה אח"כ לענני במרחב יה, שעוזר לו ה' יתברך ומאיר לו.

בצל שדי יתלונן – מזוזה בימין נר חנוכה בשמאל (שבת כ"ב ע"א) מקודם הוא השם 'ש -ד- י' שעל המזוזה, עם צמצום שאמר לעולמו די, ואח"כ ענני במרחב  - שנהיה לו אור. עכ"ל האדמו"ר מסלונים הרב שלמה דוד יהושע זצ"ל הי"ד.

הארת התפלה המנצנצת מכוונה עלוטת מסכים

לֹא־תִ֭ירָא מִפַּ֣חַד לָ֑יְלָה מֵ֝חֵ֗ץ יָע֥וּף יוֹמָֽם, מִ֭דֶּבֶר בָּאֹ֣פֶל יַהֲלֹ֑ךְ (תהלים צ"א ה'-ו')

הרב יחזקיהו פיש[11] זצ"ל הי"ד מהאדאס (הונגריה) כותב במערכת כתביו שנדפסו לאחר העלותו בסערה השמיימה בספר לב יחזקיהו (מועדים חנוכה עמ' רנ"א) פירוש בדרך חסידות שמשמעותה כי גם דיבורים של תפילה ותורה שאינם נובעים מעומק כוונה זכה ונקיה, אין לזלזל בהם אלא להתחזק כי גם הם עולים לפני ה' יתברך הוא 'אלופו של עולם' ואלו דבריו הקדושים.

עלה בדעתי בעת אמירת אצל נר ראשון דחנוכה שנת שב"ת[12] על דרך הקדמת הזהר (דף י') בפירוש הפסוק (שיר השירים ג' ו') מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר כמה דאת אמר וּמִדְבָּרֵ֖יךְ נָאוֶ֑ה (שם ד' ג') ופירוש 'מדבר' לשון דיבור, וכן פירש בזה"ק (בלק ר"ה ע"ב) על הפסוק (במדבר כ"ז ג') אָבִינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ פירוש בדיבור. והפירוש לא תירא מדבר באפל, אפילו אם דיבורי תורה והתפלה שלך הם עדיין ב'אופל' ח"ו בלי חיות ונראין כמו באפילה, אעפי"כ תתחזק כי גם שם אלופו של עולם מאיר, כי אני מאמין באמונה שלימה שאותיות התורה ותפלה מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים, כי אפילו הכי יהלך פירוש יש להם הליכה. והביא ראיה אשר באפ"ל הם אתוון באלף, באלף הרי אשר אפילו באפל גם שם אלופו של עולם[13] מסתתר.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000