"וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה,כז). '"ויעלו ממצרים ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי ויפג לבו" תני ר' חייא: מה טיבו של בדאי הזה, אפילו אומר דברים של אמת אין מאמינים אותו ... ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאול: אמר להם: אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו, אתם אומרים לו: בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק? הה"ד "וירא את העגלות ותחי רוח". "ויאמר ישראל רב" רב כחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני שחטאתי, שאמרתי (ישעיהו מ) "נסתרה דרכי מה'", ובטוח אני שיש לי ב"מה רב טובך"' (ב"ר צד,ג). בפשטות ע"פ המדרש הפס' בא לומר שיעקב ראה את העגלות ושמע שזה מרמז על מה שלמד עם יוסף כשפרש ממנו ולכן האמין, והתחזק. באבות דר"נ מובא: 'ר' שמעון אומר: כך עונש של בדאי, שאפילו דובר אמת אין שומעין לו. שכן מצינו בבניו של יעקב שכיזבו לאביהן בתחלה האמין להם, שנאמר (בראשית לז) "ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים", וכתיב (שם) "ויכירה ויאמר כתונת בני". אבל באחרונה, אף על פי שדברו אמת לפניו, לא האמין להם, שנאמר (שם מה) "ויפג לבו כי לא האמין להם". ויש אומרים, רוח הקודש שנסתלקה מיעקב אבינו שרתה עליו באותה שעה, שנאמר (שם) "ותחי רוח יעקב אביהם"' (אבות דר"נ ל), שיעקב לא האמין כי חשד בהם שהם משקרים, אבל האמין בסוף בגלל ששרתה עליו רוה"ק ולכן ידע שיוסף חי. גם באונקלוס תרגם 'ושְׁרָת רוּחַ קוּדְשָׁא עַל יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן' ששרתה עליו רוה"ק, וכן הביא רש"י: 'ותחי רוח יעקב – שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו'. עכשיו שרתה שכינה על יעקב ולכן אומר מיד: "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות", שעכשיו האמין להם כיון שראה ברוה"ק שהם דוברים אמת. לכן היה חשוב לחז"ל לדרוש שיעקב אמר שמעלת יוסף גבוה משלו, שעל אף הצרות שעברו עליו נשאר בצדקתו, שראה זאת לפי העגלות שמזכירות שלמדו עגלה ערופה, שזה אומר שעדיין ממשיך ללמוד תורה ולשנן ולכן זוכר את לימודו, ולא הפסיק ללמוד בשל הצרות שעברו עליו, שהיה באותו זמן קשה ביותר ללמוד – בזמן שהוא עבד, בכ"ז המשיך ללמוד בשל צדקותו, שאם היה לו פגם באמונה היה נחלש מעט וממילא לא היה לו כוח להמשיך ללמוד עם כל הקשיים הרבים שנמצא בהם. לכן שמח אז יעקב, ולכן שרתה עליו שכינה ויכל לראות בוודאות שיוסף באמת עוד חי, כיון שכדי שתשרה שכינה על אדם הוא צריך להיות בשמחה: 'ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב ג, טו) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה' (שבת ל,ב). הרי שלהלכה צריך להיות בשמחה של מצוה, וכן לשכינה צריך שמחה של מצוה (ששניהם זה מאותו שורש של חיבור לשכינה), לכן עכשיו כשמזכירים ליעקב על מה שלמד עם יוסף, הוא בא ללמוד הלכה, ולכן התחזק בשמחה של מצוה, ותוך כך התחזק עוד יותר בשמחה של קדושה כשהבין שיוסף נשאר בצדקתו, וכך מתוך שמחה גדולה של מצוה זכה שתשרה עליו שכינה (שמן הסתם לשכינה צריך שמחה גדולה יותר מאשר להלכה, ולכן ר"י מוסיף זאת על הנאמר קודם, שאולי לא הובא קודם כי לזה צריך פחות כוח שמחת מצוה ולכן לא נאמרו יחד), ולכן אז כבר האמין לגמרי מכוח רוה"ק ששרתה עליו. אמנם אפשר שיעקב שמח כשראה את העגלות שנזכר במה שלמדו ולכן החל להאמין, ואז בשמחה זו שקשורה לתורה (מצוה) התחזק וקיבל נבואה (ולכן בפס' נאמר יחד ראית העגלות וחזרת רוה"ק), ואז ראה בנבואה מה עבר על יוסף ושנשאר בצדקו. אולי חז"ל למדו שיעקב ראה שיוסף נשאר בצדקו ולכן אמר "רב עוד יוסף" בעקבות ראיית העגלות, שבא לומר לו שלמדו פרשת עגלה ערופה, שלמה דווקא את זה שלח לו? אלא שבעגלה ערופה נאמר "וענו ואמרו ידינו לא שפכה [שפכו] את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם" (דברים כא,ז-ח), שהזקנים אומרים שהם לא קשורים בכלל לגרימת המוות ומבקשים כפרה מה', וכך מתכפר. ממילא יעקב שחשד שהרגו את יוסף ("ויאמר אלהם יעקב אביהם אתי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו" וגו' [מב,לו]. '"אתי שכלתם" – מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף' [רש"י]) הבין שיוסף שלח לו דווקא את העגלות כרמז למה שלמדו לפני שפרש ממנו, ולא משהו אחר שיותר מקשר ביניהם, כדי לרמז שהאחים אינם אשמים, אלא הם כעין הזקנים שרוחצים ידיהם, ושיש כפרה, שרמז לו שיודע שהכל היה לטובה, כמו שאמר לאחים: "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים" (מה,ח). לכן הבין יעקב שיוסף נשאר בצדקו, שנשאר מאמין לגמרי בכל מעשי ה' שהם לטובה, שרואה בכל דבר את טוב ה', שלא כמוהו שחשב "נסתרה דרכי מה'". ברש"י במדרש מובא 'בשעה שפרשתי ממך הלא בפרשת עגלות של משכן הייתי עוסק', שלכאורה זה תמוה מאוד שלא מצאנו נוסח שכזה (ובפרט שברש"י בתורה נאמר על עגלה ערופה). אלא שנראה שבא לברר את העומק, שלמדו עגלה ערופה, שהיא על מת שנרצח, ונאמר שרצח גורם לסילוק שכינה: '"ולא תטמא הארץ אשר אתם יושבים בה" – מגיד ששפיכות דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה" (ספרי. במדבר לה,לד), לכן נראה שיש קשר בין עגלה ערופה שמכפרת על הרצח לבין העגלות של המשכן, שהם קשורות לשכינה בעולם (שהמשכן הוא הבאת שכינה לעולם). לכן גם שלח לו "ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים ועשר אתנת נשאת בר ולחם ומזון לאביו לדרך" (מה,כג), 'חשבון הזה ומהו החשבון י' חמורים וגו'' (רש"י), שלא שלח חמורים ואתונות אלא כמות כזו של מסע שלהם, שבזה בא לרמז שבמה ששולח יש רמז לעשרה פעמיים, שזהו רמז לעשרת הדברות, שנתנו פעמיים, ובפעם השניה נצטוו על המשכן כי ירדו ממעלתם שהיו בראשונה (ראה 'תורת המקרא' "תרומה" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שכך זהו חמורים ואתונות, שאינם בדיוק אותו דבר, וחמור רומז לתורה (בראשית מט,יד; רש"י [ב"ר צח,יב]) ולכן שניהם (חמור ואתון) זה סוג של חמור, וכך רמז לתורה ולמשכן שם הארון עם הדברות. במשא החמורים שלח "מטוב מצרים", 'מאי "מטוב מצרים"? אמר ר' בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו' (מגילה טז,ב), כך שמרמז על התורה והדברות. לכן העגלות שנושאות אותם רומז כעין העגלות שנושאות את המשכן (שם הארון עם הלוחות [אע"פ שאת הארון נשאו בכתף, הרמז הוא על עניין המשכן ככלל]). לכן ראה יעקב בעגלות גילוי של עגלה ערופה ועגלות המשכן שנושאות שכינה, כרמז שלמדו שקשורים זה בזה, לכן הבין שיוסף רמז לו על מה למדו, אבל גם שהיה בכל העניין הזה קשר לשכינה, שנשלח משמים כדי להורידו בכבוד למצרים (והשכינה באה עם ישראל לגלות ' ... גלו למצרים שכינה עמהן' [מגילה כט,א], ולכן כעין נושא אף את השכינה עמהם למצרים, מעין נשיאת המשכן בעגלות). לכן הבין יעקב שיוסף נשאר בצדקו, שכל מעשיו קשורים בשכינה, וגם יוסף רואה זאת ממש בעיניו.