'מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' (שבת כא,ב). פעמיים מודגש 'היכל' – בכניסת היוונים ושטימאו השמנים להדגיש שבמובן הרוחני יכלו לטמא רק את הצד החיצוני אבל אל קה"ק לא יכלו להגיע ולטמא (לא קה"ק הפיזי שאליו כן נכנסו אלא כמשל לקדושתינו), אל התוך הפנימי שלנו שהוא קודש קדשים לא יכלו לטמא (כמו שידוע בשם המהר"ל). מציאת פך השמן נעשה בעקבות ניצחון מלכות החשמונאים על היוונים כמו שמביאה הברייתא, שכשגברו אז חיפשו עד שמצאו את הפך שמן שנשאר טהור. נראה שזה בא לרמז שיש קשר לא"י, שזהו שלטון החשמונאים בא"י לאחר ניצחון על הכובש הזר היווני. חנוכה קשור לא"י שהרי נקבע על הניצחון במלחמה, שחנו בכ"ה כסלו מהמלחמה, שנס המנורה לא גרם לקביעת חנוכה, שלא מצאנו מקור לקביעת יום חגיגי על עשיית מצווה (ובפרט שיכלו להדליק בשמן טמא כיון שטומאה דחויה\הותרה בציבור), אלא המקור הוא בשל נס הניצחון – שניצלו, כעין הסיבה של קביעת פורים על נס ההצלה; וחיברו את זה לנס הדלקת המנורה. כך שהדלקת הנרות שכנגד פך השמן הטהור והחזרת השלטון בא"י לידנו קשורים יחד. כך שנראה שיש בזה משום לימוד שבא"י יש כח גדול של קדושה שמבעיר את אש הקודש שבתוכנו, את אותו קה"ק שבתוכנו שאינו נטמא, עד שמתפרץ כלפי חוץ ומטהר את האדם, כמו שאצל היוונים נגרם טומאה וריחוק מקדושה, וכשחזרנו לשלוט בא"י חזר יחד עם זה גם גילוי של אור קדושה (וכך גם בדורותינו נעשה תנועת חזרה בתשובה גדולה ביותר בא"י). אולי ברמז שבמנורה מאירים, שבאור יכולים לראות, שזה כעין רומז לא"י שיש בה את השגחת ה' כעין שעיניו של ה' רואות אותנו: "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב). המנורה מלמדת על השראת השכינה בישראל: '(ויקרא כד, ג) "מחוץ לפרכת העדות באהל מועד" עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. ואם תאמר לאורה אני צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדותה? אמר רבא: זה נר מערבי שנותנין בה שמן כנגד חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (מנחות פו,ב), ובנוסף היא מכוונת כלפי השכינה (קה"ק): 'דתניא (במדבר ח, ב) "אל מול פני המנורה יאירו" מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה' (מגילה כא,ב) שכך כעין מושך שכינה להאיר לכל המציאות (זהו אולי הדרשה: 'אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כיון שהיו מדליקין מן המנורה כל חצר שהייתה בירושלים הייתה משתמשת לאורה' [תנחומא "תצווה" סימן ג] שמשפיעה אור קדושה לכל המציאות). כך זה גם בא"י, שיש בה את השראת שכינת ה', וזה מתחבר עם בנ"י: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" (דברים לה,לד), שיש השראת שכינה בארץ ובבנ"י, כמו שהמנורה בגילוי השכינה מגלה על השראת השכינה בישראל. גם הארץ מכוונת כלפי הארץ העליונה (כעין הנרות שמכוונות לקה"ק) ומשפיעה מזה קדושת שכינה לכל המציאות: 'קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ' (ב"ח, טור או"ח סימן ר"ח). המנורה מכוונת בנרותיה כלפי הארון ('כלפי שכינה'), שרומז להארת גילוי תורה בעולם, וכך גם בא"י יש אור תורה גדול יותר: 'ד"א "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם ... ד"א, "ואבדתם מהרה" – מהרה אתם גולים, ואי אתם נכנסים לארץ טובה. כיוצא בה אתה אומר ר' יהודה אומר: טובה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (ספרי עקב, מג). לכן נראה שראו בנס המנורה שדלקה בנס (כגילוי להשראת שכינה, כמו שהיה בנר המערבי שדלק בנס והראה על השראת השכינה) גילוי כנגד נס הניצחון שניצחו את היוונים והחזירו את השלטון של ישראל בא"י. זהו הארת חנוכה שמראה על השכינה, שיש בנו קשר לשכינה, וגם אם כלפי חוץ אנו חוטאים בכ"ז השכינה עמנו ('"אשר אני שוכן בתוכה – חביבים ישראל, שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם; שנאמר "כי אני שוכן בתוכה", ואומר "ולא יטמאו עוד את מחניהם", "ולא תטמא הארץ"' [ספרא; במדבר לה,לד]), כיון שבפנימיותנו אנו קשורים לשכינה, שיש בנו חלק אלוק, ולכן גם כאשר כלפי חוץ נטמאים בכ"ז הפנים נשאר טהור, כמו שהתגלה בחנוכה בנס פך השמן, ומרמז שבא"י יש גילוי של שכינה ולכן מאיר ומחזק בנו את הפנים שבנו וממשיך להשפיע עד שחוזרים בתשובה שלמה. לכן מובן: 'אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָו‍ֹן". א"ל רבא לרב אשי: אנן בסובלי חלאים מתנינן לה. אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי", וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"' (כתובות קיא,א). שהדר בא"י נחשב כבלי עוון, כיון שהארץ מקדשתו ומושכתו מהעוונות שבאים מחיצוניותו הגשמית (שזהו כעין הלימוד האחר – של סובלי חלאים שסבל החולי כעין מוריד את הרצון לרעה של גשמיות האדם [שהחולי מכה את הגשמי], וכך זה גם בדרשה לא"י שמוריד את הגשמיות הרעה של האדם [ע"י הארת הפנימיות]), וזהו כמו קבור תחת המזבח שגופו קשור לשכינה, שמושפע מהחיבור לה ומתקדש (שכך הארץ מאירה את גופו מהקשר לשכינה). אולי בזה גם מובן שחנוכה קשור לחנוכת המזבח שנעשה אז (וזה גם אחד מהסיבות לשם חנוכה), שהמזבח גם מרמז על כוחה של א"י בקדושה (כדרשת רב ענן) כנעשה אצל החשמונאים (שכבשו והחזירו השלטון). אולי רמז על השכינה שבנרות חנוכה (במהדרין מן המהדרין) יש ל"ו נרות (בלי השמש כמובן), שזה רומז לרואי השכינה בכל דור: 'אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא, שנאמר "אשרי כל חוכי לו" – לו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' (סנהדרין צז,ב), וזה קשור לאור, שמדובר על אותם 'דמסתכלי באיספקלריא המאירה' (שם), כך שהארת הנרות בחנוכה מרמז על אור ושכינה. אולי אפשר שמיד אחרי הפס' שמסתיים ב"אשרי כל חוכי לו" נאמר "כי עם בציון ישב בירושלם בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך" (ישעיהו ל,יט), כרמז לגילוי שכינה שקשור בארץ, ובפרט בירושלים כשיא השכינה בארץ כולה; ונאמר על שה' שומע זעקתנו, ונאמר על ציון שזהו מקום המלכות ועל כל העיר ירושלים (ראה מלבי"ם), שאולי יש בזה רמז לחנוכה, שהיוונים היו מצרים לנו וה' שמע לקולנו ועזרנו, והחזיר את המלכות לישראל, ואת העבודה במקדש שיש לה השלכות בכל העיר ירושלים (בקדשים קלים, וכן המנורה האירה בכל חצר שבירושלים). וכמו שיש בתוך בנ"י ל"ו צדיקים רואי שכינה באספקלריא המאירה, והם משפיעים לכל בנ"י, כך גם יש בכל אחד מבנ"י נקודה פנימית של אור השכינה בפנימיותו, שאותה לא יכולים לטמא, והיא מאירה בו, וגם כשטמא היא מאירה ומושכתו לקדושה; וזה במיוחד בא"י, ולכן סמוך לזה הפס' של העם שיושב בציון וירושלים, כרמז ליושבי א"י. אולי גם האור מרמז על חכמה "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח,א), וכן התורה שהיא חכמת ה' משולה לאור ("תורה אור"), ובחנוכה יש שמונה ימים שבהם מאירים (וע"פ עיקר הדין מדליקים נר אחד בכל יום, כך שמדליקים שמונה נרות), ובחכמה יש נ' שערים ('חמשים שערי בינה נבראו בעולם' [נדרים לח,א]), כך שההארה בשמונת הימים מאיר כעין כנגד נ' שערי הבינה בכל יום (וכן היוונים רצו לבטל את התורה שהיא חכמת ה', וכן המנורה מכוונת בנרותיה לארון בקה"ק, שבו התורה, כך שקשור ל-נ' שערי בינה), כך שיוצא 400 (8X50), שזה מרמז על א"י שהיא ת' פרסה; שיש גילוי של תורה שכינה ושלטון יהודי בא"י.