חנוכה ואהרן (שבט לוי)
"דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח,ב). '"בהעלתך" – "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב", לשון רש"י ממדרש אגדה.. ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב (דברים לג י): "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלקינו? ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים! ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח - גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה! אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו. וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם' (רמב”ן). אולי אפשר לומר עוד, שאהרן אמנם הקריב ועבד במשכן, אולם בקרבנות הנשיאים חנכו את המזבח, שראה בזה אהרן שבזה כעין קובעים את החיבור שבין שמים לארץ שבמשכן, ולכן רצה להיות בזה – קביעת חיבור שמים וארץ ע"י כח יסוד המזבח. ענה לו הקב"ה שאמנם זה נכון שבקרבנותיהם הם מחנכים את המזבח, וזו מעלה גדולה של המשכן שהוא כנגד מקדש של מעלה: 'רבי נתן אומר: חביב הוא מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש" וגו' (שמ' טו יז). שמקדש של מעלה, מכוון כנגד בית המקדש של מטה. והארון מכוון כנגד כסא הכבוד של מעלה, שנאמר "כסא כבוד מרום מראשון" (ירמ' יז יב)' וכו' (תנחומא "ויקהל" סימן ז). לכן בחינוך המזבח שמעלים בו קרבנות לשמים עושים כעין יסוד חיבור לשמים, ומאחדים מקדש של מעלה ושל מטה, ואהרן לא היה שותף לזה. אולם אמר לו הקב"ה שהוא מדליק את המנורה, שזה לא רק מצד עשיית המצווה, אלא יש כאן גילוי של קשרו של לוי לאור תורה בעולם, שבהדלקת המנורה הוא מגלה את פנימיותו בהפצת התורה בעולם, שלכן נרות המנורה מכוונים לנר האמצעי שמכוון כלפי הארון, לומר שבזה הוא מגלה אור תורה בעולם. לכן אמנם הנשיאים ובנ"י קשורים לגילוי קדושה וחיבור לשמים, כמו שמתגלה בחנוכת המזבח, אולם שבט לוי הוא השורש לכל זה, הוא המקשר את בנ"י לתורה שמכוחה בא החיבור לשמים, ולכן שלו גדול משלהם כי הוא הצד הפנימי – השורש למה שהם עושים בצד החיצוני. זה דבר שאינו בטל לעולם, ולכן גם קשור לברכת כהנים שמברכים את בנ"י בשם ה', כעין גילוי שהם ממשיכים לבנ"י את הקשר לה', וכך גם התגלה אצל החשמונאים שהם נלחמו עם היוונים שגזרו שלא ללמוד תורה, כדי שתהיה תורה בעולם, והם הנהיגו את בנ"י בעקבותיהם כמו שממשיכים תורה לבנ"י תמיד (כך שזה תמידי מצד המהותי של הארת אור תורה בבנ"י, וגם מצד הדלקת נרות חנוכה שכנגד זה. אולי לכן בחנוכה זה שמונה ימים כעין גילוי של שבעת קני המנורה ועוד אחד כנגד הארון שאליו מכוון ומתחבר וממשיך ממנו תורה לעולם). אולי אפשר גם לומר שהמזבח שהוא חלק מהמשכן מייצג כעין גילוי מהתורה שבכתב, כיון שמרכז כח המשכן הוא הארון בקה"ק שבו הלוחות שקיבלנו במתן תורה, והם כתובים, ולכן במזבח שמעלים קרבנות לשמים זה כעין גילוי כנגד שמתחברים לתורה של מעלה – תורה שבכתב. ענה לו הקב"ה שהוא מדליק את המנורה, שהיא מרמזת על נשמות בנ"י והתורה ("כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג]. “נר ה' נשמת אדם" [שם כ,כז]), שהוא מגלה את התושב"ע בעולם (כמו שהסנהדרין יושבים במקדש ומשם יוצאת הוראת התורה לעולם) שהיא מדריכה את חיי המעשה ובלעדיה אי אפשר להתחבר לתורה שבכתב שהיא העליונה, שהתושב"ע מגלה את התורה אצלנו. לכן שלו גדול משלהם, וזה לא בטל לעולם. אולי דבר זה מתגלה בחנוכה שאסרו ללמוד תורה, שזה בעיקר פגיעה בתושב"ע כיון שהתורה שבכתב כתובה ולא משנה גם אם ימנעו הרבה זמן מללמדה, מה שאין כן התושב"ע שעוברת דרך הת"ח, שבזה חייבים ללמוד תורה כדי להעביר את המסורת והלימוד. גם החשמונאים הראשונים היו צדיקים, אבל בהמשך נהיו לרשעים ונעשו לצדוקים, כך שכעין מתגלה שהצדקות של החשמונאים התגלתה בתושב"ע, שלכן בלעדיה נעשו רשעים (צדוקים שמעוותים את התורה, וכן היו מלכים שרצחו את חכמי ישראל). גם נס פך השמן זה דבר של העולם, שהרי מצד השמים אין הבדל לזמן דליקת השמן שלכן במקדש תמיד דלק הנר המערבי בנס (עד שמעון הצדיק), אלא שמצד העולם לשמן יש גשמיות שהיא דולקת כך וכך זמן (שכך קבעו לו משמים לגשמיותו), לכן הנס שדלק השמן מעבר לזמן הראוי לו זה מתגלה כעין התושב"ע שהיא הצד של העולם בתורה. ויותר מזה, מצד התורה יכלו להדליק בשמן טמא, אלא שבשל צדקותם עשו להם נס משמים, כך שהיסוד לנס הוא צדקותם שזהו בגילוי התושב"ע – התורה שמתגלה באדם. גם בבית שני החל להאיר התושב"ע כיון שפסקה הנבואה, כך שזמנם מרמז על התושב"ע. בנוסף יסוד הנס של חנוכה הוא בנצחון על היוונים, שזהו הצד שלנו, שאנו נלחמים – שזהו הקדושה המתגלה בנו. אולי לכן חלקו ב"ש וב"ה על סדר ההדלקה האם מוסיף בנרות או פוחת, ונתנו טעם כנגד הימים הנכנסים או היוצאים (שבת כא,ב), שלכאורה לא מובן הרי במציאות יש את שני הצדדים אז במה חלקו? אולי חלקו על גילוי התושב"ע שמצד אחד עם הזמן מתגלה עוד ועוד בתושב"ע, עוד חידושים ובירור פרטי הלכות, כך שזהו מוסיף והולך באור התורה, שזהו שיטת ב"ה ולכן אמרו 'כנגד הימים היוצאים' שעם הזמן שעובר מתגלה עוד ועוד (במה שגנוז בתורה שבכתב). מצד שני בתורה שבכתב יש את כל היסודות של התושב"ע, כך שעם הזמן שמתגלה עוד בתושב"ע נעשה כעין חיבור יותר לתורה שבכתב, שמצטמצם המרחק ביניהם, שכעין מתגלה עוד במה שיש בתורה שבכתב שעוד לא התגלה אלינו, ולכן זה פוחת – פחות מרחק ביניהם, וזהו שיטת ב"ש 'כנגד הימים הנכנסים', שעם זמן יש כעין פחות הפרדה שנשארת ויש יותר איחוד עם השמימי, וכך זה ימשיך עוד בהמשך. (אולי לכן מצוה בנר חנוכה זה 'נר איש וביתו' (שם) שעל האדם ללמד את התורה שלמד לבניו, והמהדרין זה 'נר לכל אחד ואחד' שמקפיד ועומד היטב על כל אחד כדי שכל בן ובן ילמד כראוי וכמתאים לו ביותר, והמהדרין מן המהדרין זה כבר גילוי של התושב"ע והתורה שזהו לימוד תורה ברמה גבוה ביותר).