"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד,א). 'דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי: כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר (איוב כד, כד) "רומו מעט", ושמא תאמר ישנו בעולם, ת"ל "ואיננו". ואם חוזר בו, נאסף בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר (איוב כד, כד) "והומכו ככל יקפצון", כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו (בראשית כד, א) "בכל" (בראשית כז, לג) "מכל" (בראשית לג, יא) "כל"' וכו' (סוטה ה,א). 'מתמעט – מחשיבותו. רומו מעט – כיון שרומו מתמעט. ישנו בעולם – מתקיים. והומכו – ואם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו. ככל – כאותן שנאמר בהן כל. יקפצון – מן העולם ימותו מות ישרים, אברהם כתיב ביה "וה' ברך את אברהם בכל", יצחק כתיב ביה "ואוכל מכל", יעקב כתיב ביה "כי חנני אלקים וכי יש לי כל" והכי מפרש בהדיא בבראשית רבה' (רש"י). מי שמתגאה נענש שיורד מחשיבותו, שזה מידה כנגד מידה, הוא התגאה על מה שיש לו שמזה היתה חשיבותו, לכן עונשו שתתבטל חשיבותו. בנוסף גם מתמעטים חייו, שזה מובן ע"פ הנאמר בהמשך הגמ': 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל', שהקב"ה כביכול לא יכול להיות יחד אתו בעולם, ולכן אותו אדם מתקצרים ימיו כדי שלא יהיה בעולם. נראה שזה משום שהמתגאה כעין דוחק את ה' מהעולם, כאילו יש בו כח מצד עצמו ולא שמקבל שפע מה' (שלכן מתגאה במה שיש לו), ולכן ה' כעין אומר שלא נמצא בעולם יחד אתו כדי לתת לו שפע (כנגד מעשיו), וממילא אותו אדם מתבטל מהעולם. כאשר האדם חוזר בו ומקבל על עצמו ענווה, נעשה לו כפרה על מה שעשה ונאסף בזמנו. בפשטות משמע שרק חייו מתארכים למה שהיה ראוי, כיון שכיפר על מעשיו ועכשיו כביכול ה' יחד אתו ומשפיע לו חיים, אבל לא נאמר שיקבל חזרה את השפע, כיון שזה הדבר שגרם לו ליפול לגאווה, ולכן לא מחזירים לו כדי שלא יפול שוב. אולם נראה שזה לאו דווקא, אלא גם את השפע שהיה לו קודם מחזירים לו כיון שתיקן מעשיו ועכשיו לא יפול שוב, ומה שנאמר על חייו זה כיון שבזה דובר אחרון (וכן זה יותר חשוב לאנשים, שחיים חשובים ממעלה,) אבל הכוונה גם למעלתו, שלכן הלימוד מיעקב הוא במה שנאמר "כי חנני אלקים וכי יש לי כל", שיש לו שפע מהכול, שכך גם אותו אדם יקבל חזרה שפע ברכה שהיה לו. נראה שזה רמוז שהגמ' אומרת 'ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו', שמדוע הזכירו במיוחד את אברהם הרי הלימוד הוא מכל האבות (שבכולם נאמר "כל")? בפשטות זה משום שאצל אברהם נאמר במפורש בפס' של "כל" עניין אריכות ימים: "ואברהם זקן בא בימים", אולם נראה שבא להדגיש שמקבל את כל מה שנאמר בפס' על אברהם, שזהו אריכות ימים ושפע ברכה, שעל הכל נאמר הסיום של 'כל': על אריכות ימים: "ואברהם זקן בא בימים", ועל שפע ברכה: "וה' ברך את אברהם בכל". עוד נראה שאמרו את אברהם כיון שאצלו מרומז על עניין הענווה שמביאה אריכות ימים ושפע, כיון שפס' קודם נאמר "ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר מאת בני חת" (בראשית כג,כ), שזהו הסיום שקנה מבני חת, כך שמרמז על כל מה שנעשה בקניה של מערת המכפלה (ובכ"א הפרשיה הזו מדברת על קניית המערה) שאברהם התנהג בענווה גמורה כלפי בני חת ועפרון. אברהם אמר על עצמו כאילו הוא סתם אדם שולי "גר ותושב אנכי עמכם" (פס' ד), אע"פ שהיה במעמד חשוב ביותר בעיניהם כמו שאמרו לו "שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו" (פס' ו); כמו כן השתחווה להם שזהו הורדת כבודו בפניהם: "ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת" (פס' ז). גם כל העסק של המכירה שעפרון עשה כעין רמאות שכלפי חוץ הציג עצמו כצדיק שנותן לו במתנה את המערה, אבל בסוד דרש ממנו ממון רב, ואברהם נתן לו את התשלום במעות משובחות ולא טען לפני כולם שמשקר, שזה מרוב ענוותנותו. כל זה מראה את מעלת הענווה, ומיד נאמר שה' השפיע עליו חיים וברכה, שזהו שכרו של ענוותן, ולזה אולי רומזת הגמ' שנעשה למי שחוזר בו מגאוותו ונעשה עניו שנעשה לו כאברהם. אולי למדו כרמז גם למי שחוזר בתשובה מגאוותו, בכך שעל הנאמר "בכל" דרשו חז"ל: 'רַבִּי לֵוִי אָמַר תְּלַת: בַּכֹּל, שֶׁהִשְׁלִיטוֹ בְּיִצְרוֹ. בַּכֹּל, שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּחַיָּיו. בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָסֵר קֵלָרִין שֶׁלּוֹ כְּלוּם' (ב"ר נט,ז). שבמילה "בכל" נרמז על ישמעאל שחזר בתשובה, שזהו שחזר מרעתו לטובה, וכן שהשליטו על יצרו, שכופה את יצרו לטובה שמשנה מרעה לטובה, שזה בא לרמז על מי שחוזר בו מגאוותו ונעשה עניו, שנרמז ב"בכל", שחל בו אריכות ימים ושפע ברכה (שזהו שלא חסר לו כלום). כמו כן ההמשך שנאמר מיד הוא: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי" (פס' ב), ודרשו חז"ל על אליעזר: '"וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד" (בראשית כד, ה), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע יב, ח): "כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב". כְּנַעַן זֶה אֱלִיעֶזֶר. "בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה", שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וּמַשְׁקִיל אֶת בִּתּוֹ, רְאוּיָה הִיא אוֹ אֵינָהּ רְאוּיָה. "לַעֲשֹׁק אָהֵב", לַעֲשֹׁק אֲהוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֶה יִצְחָק, אָמַר: "אוּלַי לֹא תֹאבֶה", וְאֶתֵּן לוֹ אֶת בִּתִּי. אָמַר לוֹ: אַתָּה אָרוּר וּבְנִי בָּרוּךְ וְאֵין אָרוּר מִתְדַּבֵּק בְּבָרוּךְ' (ב"ר נט,ט). שאליעזר רצה לתת את בתו ליצחק, ואברהם אמר שהוא ארור, שאמנם אליעזר עצמו היה צדיק, אבל ביסודו הוא מגיע מארור (וכך יתגלה בביתו הארור), ועניין הארור מתגלה במיוחד במידותיהם המושחתות, וזהו שכעין השתנה מרעה לטובה, שהיה ארור וכיום הוא מתגלה כת"ח עצום: '"ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו". אר"א: שמושל בתורת רבו' (יומא כח,ב), שזה מרמז על "בכל" (שנאמר מיד לפניו), שהחוזר (ממידות רעות לטובות,) מגאווה לענווה הוא מתברך (וזה במיוחד בגאווה, שרצה לתת את ביתו ליצחק ובכך יהיה לו כבוד).