"ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה" (בראשית טז,ג). 'ת"ר: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה. אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר: (בראשית טז, ג) "מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען", ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין. לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המנין' (סנהדרין סד,א). 'מקץ עשר שנים – בא על הגר, והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו, דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים. לפיכך – הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון, חלה הוא או חלתה היא כו'' (רש"י). רש"י מסביר שמעמידים שהסיבה שלא ילדה בחו"ל זה אולי משום עוון ישיבתם בחו"ל, כנראה למד זאת מההמשך שלומדים 'לפיכך חלה הוא' וכו', שזה לא רק משום סברה שיש במה לתלות ולכן לא נחשבים השנים, אלא זה לימוד ממש כמו הסיבה של חו"ל – שזה גרם שלא יולידו אז. אמנם אפשר להסביר גם שבא"י יש זכות ומעלה מיוחדת של קדושה שלכן אולי עכשיו כן יוליד ולכן מתחילים לספור מעכשיו (ומה שנאמר 'לפיכך' וכו' הכוונה שמתחשבים בזמנים שראוי להוליד ולא נולד לו, וממילא בא"י עכשיו ראוי להוליד וכעין שבחו"ל לא היה כ"ך במעמד שראוי להוליד, וכך גם מי שהיה חולה וכדו' לא היה כ"ך ראוי להוליד אז), וכך משמע מרש"י בפס': '"לשבת אברם" וגו' – מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין, לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שיבא לא"י', שמביא את מה שנאמר לאברהם שיוולד לו בארץ בהקשר שאין ישיבת חו"ל עולה מן המניין, משמע שמבין שבא"י יש זכות של הולדה בבנ"י, ולכן מתחילים לספור מעכשיו. (אמנם אפשר שכוונתו שנאמר לו שבארץ יוליד, משמע שבחו"ל אין ראוי להוליד שזה משום עוון ישיבת חו"ל. אולם לאברהם לא היה עוון בהיותו קודם בחו"ל, שהרי לא הצטווה על כך קודם? אמנם אפשר שאומר על אברהם אבל כוונתו ללמד מכאן לדורות, שמי שיש לו עוון חו"ל עונשו שלא יוליד כיון שדווקא בא"י נאמר על ריבוי בנ"י, וממילא כעונש על עוון אי היותו בא"י זה מתגלה באי הולדה – אולם כל זה דחוק בדברי רש"י). עניין ההולדה קשור לא"י (שיש זכות להולדה בא"י, או שיש עונש של אי הולדה בשל אי ישיבה בארץ) שכך נאמר לאברהם: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב,א-ג). אולם מדוע זה כך? מסביר האלשיך בפס': 'ועל השלישית עולם הגלגלים אמר "וממולדתך", לומר דע כי המולד שלך בחוץ לארץ, ממנו אתה הולך. כי מה שגוזר מולדתך פה לא יגזור לך בארץ ישראל. כי בלכתך מארצך אל הארץ, הוא כמהלך גם מתחת שליטת המזלות, וזהו "וממולדתך" כי המולד שלך הגוזר שלא תוליד יתבטל כאילו אינך תחת המולד שלך' (אלשיך), הרי שבא"י יש מעלה שלא ישלוט בו המזל הרע, וממילא בכך יכול אדם מישראל לבטל מעליו את מזלו הרע שלא להוליד. (אמנם זה טוב רק אם נאמר מצד שיש זכות ומעלה בא"י, ולא אם זה בשל עוון ישיבת חו"ל שזה לא קשור למזל). על הנאמר "לך לך" שזה כפילות מסביר רש"י: '"לך לך" – להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול, כאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם', שבחו"ל לא יזכה לבנים, ואילו האלשיך מפרש: 'וממוצא דבר יצא כי העבד ישראל השוכן בארץ ישראל אשר היא לעומת ארץ העליונה, דבק בשורשו, כי אויר ארץ ישראל קדוש הוא, וימשך בו דרך ישרה איכות שורש נפשו אל נפשו אשר בקרבו, נמצא כי שלם יקרא בלי פירוד מניה וביה, ממנו לשורשו. מה שאין כן בהיותו בחוץ לארץ שאויר ארץ העמים טמא ומפסיק, כי איזה הדרך ימשך איכות שורש נפשו אשר בארץ העליונה אשר לעומת התחתונה, דרך עקלתון אל טומאת אויר ארץ טמאה אל נפש קרב איש השוכן אתה בתוך טומאתה. ונבא אל הענין כי הלא זה מאמרו יתברך אל אברהם עבדו, אל יעלה על רוחך כי מהותך בחוץ לארץ ומהותך בארץ אחת היא, כי הלא דע כי בהיותך בחוץ לארץ אינך דבק עם שורשך ואינך בעצם שלם, כי אם כאילו נפרד קצתך מקצתך, כי נפרד אתה מעיקרך ושורשך. אך בלכתך אל הארץ אתה כהולך ומתחבר אל עצמך ושורשך. וזהו "לך לך", שהוא כי לך ולעצמך אתה הולך הוא השורש הדבק באלקיך, כי איכותך מתעלה ומתקדש ומשתלם בזה. הנה כי אין עצמותך בחוץ לארץ כעצמותך בארץ'. ממילא נראה שבא"י דבקים בקב"ה שזהו מהותנו, ולכן אז ראויים להוליד כחלק מבנ"י שממשיכים את גילוי מהותנו, לעומת מי שבחו"ל שמנותק ולכן יש גם נתק בגילוי המשך בנ"י דרכו. אולי זה רמוז במדרש: 'אמר רבי לוי: שתי פעמים כתיב "לֶךְ לְךָ", ואין אנו יודעים אי זו חביבה אם השנייה אם הראשונה, ממה דכתיב (בראשית כב, ב) "אל ארץ המוריה" הוי השנייה חביבה מן הראשונה' (ב"ר לט,ט). שבא לומר שיש קשר בין שני ה"לך לך", שהשני מגלה את מהותנו שאנו דבקים לגמרי בה' עד כדי מסירות נפש גדולה, שזהו עניין שיש גם בגילוי בא"י – להתחבר למהותנו בשלמות. וכן משמע מהמדרש שה' אמר לאברהם: 'א"ל הקב"ה: אתה מדקדק במצותי ואתה יושב עם עובדי כו"ם? צא מביניהן "לך לך מארצך" וגו'' (תנחומא "לך לך" סימן א), שיש לו ללכת לא"י כגילוי מהותו שקשור לעשיית רצון ה'. וכן משמע במדרש: 'א"ר אבין: משל לצלוחית של פלייטון הנתונה בבית הקברות ולא היה אדם יודע ריחה, מה עשה? נטלוה וטלטלוה ממקום למקום והודיעה ריחה בעולם. כך היה אברהם דר בתוך עובדי כו"ם, א"ל הקב"ה: "לך לך מארצך" ואני אודיע טבעך בעולם. "לך לך" מהו "לך לך"? ל' שלשים כ' עשרים הרי עולה בגימטריא ק', רמז לו כשתהיה בן מאה תוליד בן כשר, הה"ד "ואברהם בן מאה שנה" וגו'' (שם, ג). שהליכתו לא"י קשורה לגילוי מהותו בעולם (כשמן הריחני הטוב), וזה קשור לכך שלכן יהיה לו בן, שזה כדי להמשיך את מהותו בעולם, את גילוי שם ה' בעולם. גם משמע בנאמר: '"ואעשך". אין כתיב "ואשימך" אלא "ואעשך", א"ל: אותך אני בורא בריה חדשה, כענין שנאמר (בראשית, א) "ויעש אלקים את הרקיע", "ויעש אלקים את שני המאורות" וגו'. א"ר פנחס הכהן בר חמא: אימתי עשה הקדוש ברוך הוא אברהם לגוי גדול? משקבלו ישראל את התורה, שכן משה אמר להם "ומי גוי גדול" וגו' (דברים, ד)' (שם). שבא"י מתחברים לתורה (שעיקרה בא"י [ספרי "עקב", מג]), שזה מגלה את מהותנו האמיתית והשלמה בעולם, שמהותנו זה בגילוי תורה, וזו מעלה כ"ך גדולה עד שנעשה כחדש ממש; לכן גם מי שלא יכל קודם להוליד עכשיו יכול להוליד כעין אדם חדש (וכן להיפך, בחו"ל אין בו גילוי מהותו כבנ"י בשלמות ולכן לא יכול להמשיך את גילוי בנ"י, ולכן עונשו בחו"ל זה שלא להוליד).