ויקרא

[1]  א,י: ואם מן הצאן קרבנו, מן הכשבים: ש: מדוע דווקא 'הכשבים' ולא 'הכבשים'? ת: נראה כי התורה מבחינה בין 'כשב' שהוא לרצון האדם ובין 'כבש' שהוא לרצון ה'.  השימוש הרווח בתורה הוא ב'כבש' (92 פעמים לעומת 14), כגון בקרבן פסח מצרים (שמות יב,ה), עולת התמיד (שמות כט,לח), קרבן טהרה (ויקרא יב,ו), קרבן נזיר (ויקרא יד,י), קרבנות הנשיאים (במדבר ז,טו), קרבנות המוספים (במדבר כח,יא). לעומת זאת 'כשב' מוזכר רק כשמסופר על עדר של אדם (עדרו של יעקב; בראשית ל,לב), וכן במצבים שהאדם הביא את עצמו אליהם, כגון עולה (ויקרא א,י), שלמים (ויקרא ג,יז), חטאת (ויקרא ד,לה), אשם (ויקרא ה,ו), שחיטה (ויקרא יז,ג), נדר ונדבה (ויקרא כב,יט), בכור בהמה (במדבר יח,יז), מאכלים מותרים (דברים יד,ד). יש יוצא מן הכלל אחד: וְאִם-כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ, לְחַטָּאת--נְקֵבָה תְמִימָה, יְבִיאֶנָּה (ויקרא ד,לב), אך כאן מדובר בקורבן על חטא שנעשה בשוגג (ויקרא ד,כז) ולכן אינו תלוי באדם. הקורבן המדובר כאן (א,י) תלוי במצבים שאדם מביא עצמו אליהם ברצונו.

[1]  ב,א: ונפש כי תקריב: ש: מדוע דווקא 'נפש' ולא 'אדם' (כמו בפרק א' פסוק ב')? ת: כאשר התורה מציינת 'אדם' – הכוונה היא לכל אדם, גם גוי שלא קיבל עליו את מצוות ה'. כאשר התורה מציינת 'נפש' נראה שהכוונה היא לאדם שקבל עליו את מצוות ה' (המכונה 'ישראל' והיום מכונה 'יהודי'), כגון כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל (שמות יב,טו), הכוונה לאדם שפורק מעליו את מצוות ה'. 'אדם' מוזכר תמיד במשמעות של 'כל אדם', כגון טומאת אדם (ויקרא ה,ג), דיבור וביטוי האדם (ןיקרא ה,ד), מעשה האדם (ה,כב) וכן נגעי עור בכל אדם (ויקרא יג,ב) ונגעי צרעת (ויקרא יג,ט). 'נפש' מוזכר תמיד בהקשר של עבודת ה', כגון כאן ("קרבן מנחה לה'"), וכן בהמשך ספר ויקרא, כגון  ד,ב: נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה; ד,כז: וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה, מֵעַם הָאָרֶץ:  בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְהוָה; ה,יז: וְאִם-נֶפֶשׁ, כִּי תֶחֱטָא, וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה ועוד. למדנו מכאן כי כל אדם, גם גוי, רשאי להביא קרבן עולה לה' לפי רצונו (אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם; א,ב), אך מנחות, שלמים, חטאות וכו' - רק בני ישראל רשאים להקריב.

[1]  ד,כב: אשר נשיא יחטא: ש: מדוע דווקא 'אשר' ולא 'אם' או 'כי'? ת: ראה שו"פ. נשיא חשוף לחטא יותר מאחרים בהיותו נגיש לכספי אחרים, לכן התורה צופה את שעלול לקרות לנשיא, כעין מצב ודאי והכרח המציאות ('אשר'), ולא מצב מסופק ('אם' או 'כי').

[1]  ה,כד: מכל אשר ישבע עליו לשקר, ושלם אותו בראשו: ש: מדוע דווקא 'בראשו' ולא 'בערכו'? ת: הכוונה להזהיר את האדם מאד בשבועת שקר כאילו התחייב בראשו שלו. כן הדבר במעילה בה': וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו (במדבר ה,ז).